עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

זְמַן שֶׁנִּשְׁמַט בֵּינֵינוּ

זְמַן חַיַּת הַשָּׂדֶה

זְמַן אֶבְיוֹן

הֶפְקֵר לָרוּחַ, לַשֶּׁמֶשׁ, לִצְעַדִים מִזְדַּמְּנִים

זְמַן סֶדֶק וְזֶרַע

תְּבוּאָה מַבְשִׁילָה בֵּין מִלִּים

נראה שאהיה עסוקה השנה לא מעט בנושא של 'שמיטה' ו'שנת שמיטה' כי אני נמצאת בקבוצה שלומדת וכותבת סביב זה. האמת שרק התחלנו וכבר זה מרתק וודאי אכתוב על זה יותר.

תחשבו על אדם שמעבד שש שנים את שדהו ואדמתו, מגדל בו תבואה, פירות ירקות...ובשנה השביעית הוא פשוט צריך להפסיק לגעת בו, לשחרר, לשמוט – הפקר לאביונים ולכל אדם אחר שירצה לקטוף ולהנות ממה שצמח והבשיל מעצמו.

איזו עבודה פנימית נדרשת לשחרור הזה, להכרה בכך שמה שאני מגדיר כשלי הוא לא באמת שייך לי, הוא אצלי בהשאלה, כמו שכל חיי הם בעצם שלי בהשאלה...

כמובן שבהשאלה להיום ולחיים האישיים, אני לפחות פוגשת את זה בלי סוף – את הנטייה לאחוז והצורך לשחרר ומה שקורה בתהליך הזה.

המשך יבוא...

אם היה מולי הדף, הייתי מביאה לכם את הפסוקים בשמות שמהם ההשראה לקטע הזה שכתבתי, אולי אוסיף בהמשך.

שבת שלום – שבת של חיבור ושחרור