עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

נשמה, אהובה

לא, אל תכנעי ללחצים הארציים שלנו

שמנסים לתת לך כבר שמות, לצייר לך פנים, להרגיש את משקלך

לדמיין את צלילי צחוקך ובכייך

את רוך עורך (ואורך)

עוד תבכי ותצחקי ותחבקי ותאהבי ותפגעי ותכעסי

עוד תלמדי ותשכחי

ותבני ותשברי ושוב תבני ושוב

אני עוטפת אותך בגופי

אבל מרגישה עטופה בנוכחותך

אני יודעת וחשה שאת באה ללמד אותי ואותנו הרבה שיעורים

כבר עכשיו את משנה ללא הרף אותי ואת חיי

ואני רוצה להבטיח לך כל כך הרבה

ויכולה להבטיח לך כל כך מעט

מלבד את היותי ואת אהבתי

וכמה מתנות כבר קיבלתי ממך –

כשאני במקום צר את מזכירה לי את הרחבות והשפע

במקום החשוך והלא ודאי את מזכירה לי כמה חיים ותנועה יש במקום הזה

וכמה חדש ויפה יכול להוולד מתוכו ומבין המיצרים.

את מזכירה לי את האדמה הפוריה שאני

ובעיקר מחזירה אותי שוב ושוב פנימה –

אל הגרעין, אל הרגע

אל הפשטות

שבה הלא נודע שלי והלא נודע שלו פוגשים את הלא נודע שלך

תודה