עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

זלדה

מַשֶּׁהוּ בְּתוֹכִי

הוֹצִיא אֶת רֹאשוֹ מִן הַיָּם

מִתְגַּעְגֵּעַ לְקִיּוּם בְּמִלִּים.

עוֹמֶדֶת אֲנִי כְּאוֹתוֹ קַבְּצָן

וְעַל לוּחַ לִבִּי שִׁיר

שֶׁמְּסַפֵּר לְכָל עוֹבֵר וָשָׁב

לְכָל רָץ

עַל מְחוֹזוֹת כְּמוּסִים שֶׁבַּלֵּב –

אֵיזֶה טֵרוּף

אֵיזוֹ בּוּשָׁה

לְהוֹבִיל זָרִים לְשָׁם.

גַּם הַשִּׁיר מְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת,

כִּי עֵצִים וַאֲבָנִים נָגְעוּ בְּלֹא-עֲדִינוּת

בַּנִּגּוּן.

הַשִּׁיר שֶׁעַל לוּחַ לִבִּי

עוֹשֶׂה לִי סִימָנִים

שֶׁהַשְּׁקִיעָה זָרְקָה לוֹ

טִפַּת זָהָב

כְּדֵי שֶׁאֶחֱזֹר וְאֶשְׂמַח

אֶחֱזֹר וְאֶשְׂמַח

בַּגֶּשֶׁם שֶׁיָּרַד בְּיוֹם שֶׁמֶשׁ.

הַשִּׁיר לוֹחֵשׁ אֶל נַפְשִׁי:

אַל תִּבְרְחִי,

אֲנִי שׁוֹמֵעַ אֶת צַעֲדֵי יְדִידַי.

מִסּוֹף הָעוֹלָם עַד סוֹפוֹ

נוֹדְדִים שִׁירִים

שֶׁל כָּל עַם וְלָשׁוֹן

בָּאִים מְשָׁלִים וְאוֹתוֹת,

רֵיחַ טוֹב שֶׁל מֶרְחַקִּים

נוֹדֵף מֵהֶם

אִם לֹא נָגְעוּ בְּדַרְכָּם

בְּבָאְשַׁת הַמַּיִם הָעוֹמְדִים

או בְּדָם.

אַךְ יָפָה מִכָּל הַשִּׁירִים

הַפָּרֹכֶת הַלְּבָנָה

שֶׁרָקוּם עָלֶיהָ בּחוּט לָבָן:

לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה.

בתוך שירי זלדה, הוצאת הקבה"מ תשמ"ה (עמ' 200-201)