(נכתב ברובו על כרטיס רכבת + כרטיס ביקור בזמן ההופעה המשובחה של דנג'ה אמש, כי הרי "יש סדק בכל דבר שקיים וככה האור נכנס לעולם" (ל. כהן))
אני עוד אתגעגע להריון הזה
לאופן בו עוברים דרכי הדברים
לאופן בו עצב, שמחה, אהבה וכאב מתערבבים
(אף פעם לא ממש רקדתי או התמסרתי לריקודים, עכשיו אני מרגישה רוקדת מבפנים)
לאופן בו הדבר היחיד אליו מתחלף הלא-נודע
הוא באי-ידיעה גדולה ממנו
ושניהם מסרבים לקבל צורה ותשובה.
למקום הפנימי בו קלישאות אמיתיות הופכות לאמיתות פשוטות
למילים שמחפשות את דיוקן
לדיוק שמחפש אחר מילים
לפספוס
ללמידה איך לתת - נתינה אחרת
ללמידה איך לקבל - בלי להתכווץ
להמשך הלמידה והמשכה
לסבלנות
לעכבישה הצהובה הגדולה שחיכתה על פתח ביתי בבית משלה כששבתי מהודו ואז, מתישהו, הלכה
לצורך להתכנס
לחוסר היכולת להסוות את הצורך
לדרך שנחשפת רק תוך כדי צעידה
לאיך שהייתי אחד ואיך שהייתי רחוקה
לאמת, לחשש, לאהבה
לכמה שצדקתי וטעיתי וכמה שזה בכלל לא שינה
לנקודה הפנימית שמתבהרת ומשמיעה את קולה
לאופן שבו שוב ושוב
אני עוברת על פניי
והתנועה כל כך מהירה
שאני כמעט ולא מספיקה
לזהות את עצמי בתוך כל השינויים
אבל אני יותר אני משמעולם הייתי.
נראה לי שאתגעגע
כי כבר עכשיו
אני אומרת תודה
והמסע כל כך אישי ופנימי וכל כך מחובר ומשותף
והאופק כל כך פתוח
והנה שמש מולי בחלון עומדת לרדת על ההר ממול ולהכניס עוד שבת מבורכת
שאין שום מניעה
אין כלל וכלל שום מניעה
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
