עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

הבית הישן / זלדה

הַבַּיִת הַצָּנוּעַ שֻׁתָּף

לְהִלּוּלוֹת הַשָּׁמַיִם:

הַשֶּׁמֶשׁ מַשְׁלִיך אַל תּוֹכוֹ

אֶת זְהָבוֹ הַבּוֹעֵר,

וְהַלַּיְלָה,

מֵצִיף אוֹתוֹ בַּאֲפֵלַת כּוֹכָבִים.

שֵׁם, מֵעֵבֶר לְבַיִת,

בָּאֹפֶק,

חַיִּים אֶת חַיֵּיהֶם הָאִלְּמִים

הֶהָרִים הַנִּשְׁפִּים, הָעוֹטִים

אֶת סוֹדָם בְּצָעִיף אָפֹר,

וּמִתַּחַת לְרִצְפַּת הַבַּיִת

חַי אֶת חַיָּיו הַטְּמִירִים,

אֶת חַיָּיו המְיֻחָדִים,

הֶעָפָר,

וְכֹל מָה שֶׁטָּמוּן בְּתוֹכוֹ –

זְרַעִים, שֹׁרָשִׁים, מַעְיָנוֹת...

וְאֵין הַבַּיִת הֶעָנָו

שָׁר שִׁירִים עַל קִרְבַת הַתְּהוֹם,

עַל שִׁלְטוֹן הָאַיִן,

וְאֵין הַבַּיִת הַשּׁוֹתֵק מִתְנוֹדֵד,

וְאֵין הַבַּיִת הַמְּשֻׁנֶּה –

שִׁכּוֹר.

אֲרֶשֶׁת שֶׁל סְתָמִיּוּת שְׁפוּכָה

עַל פְּנֵי אֲבָנָיו הַכֵּהוֹת –

וַהֲרֵי זֶה כִּמְעַט בִּטָּחוֹן.

חג חנוכה, חנוכת הבית.

עברתי לבית שמזכיר לי בהרבה מובנים את זה של זלדה, השיר הראשון בספר הראשון שלה,

כולל ההרים הנשפים באופק, כולל העפר הרוחש מתחתיו, כולל הענוה והשמש והלילה שמגיעים אל תוכו,

לא כולל אבנים כהות, אבל כולל דשא גדול.

והרי זה כמעט בטחון...

שיהיה בשעה טובה, לי, לבית ולכל מה שאעבור בתוכו ואיתו...