עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

ובסדר הט"ו בשבט הקטן שעשינו אח"כ ושאלנו את עצמנו - איזה פרי אנחנו - איזה פרי אנחנו רוצים להיות,

ואני אמרתי שתאנה - כי הפירות שלה מבשילים בעיתם כל אחד בזמנו.

ט"ו בשבט השנה,

מה שכתבתי אז נראה במובנים מסויימים כאילו כתבתי אותו היום. מאד מדוייק.

גם התאנה. נראה שההפרייה וההבשלות של חלקים שונים בי מלווים אותי בצורה מאד ממשית השנה.

הזמנתי את פיצ שתגיע אלינו בט"ו בשבט, אבל היא מזכירה לי בדרכה שהיא תבוא בדיוק ברגע בו היא תהיה מוכנה ובשלה

ואף לא רגע קודם.

ואני מקבלת את זה באהבה, לא רק כי לא באמת יש לי ברירה...

אלא כי ברור לי שאחד השיעורים המרכזיים שלי בהריון הזה שאני בטוחה שילווה אותי מאד חזק גם בהורות, הוא לשחרר.

אנחנו בשנת שמיטה עכשיו - זה בסדר לרצות, להתכוון, לעשות הכי טוב שאפשר

אבל גם לשחרר, לא לנסות לאחוז במה שממילא לא בידיי - לעשות הכי טוב שאני יכולה

ולתת אמון שפירות מבשילים בעיתם ולכל אחד מהם טעמו המיוחד,

שדברים יקרו בדרכם ותפקידי הוא לאפשר להם לקרות.

שוב ושוב אני מגלה שפלאים קורים במקום שבו מצליח להיות השילוב של התכוונות, לקיחת אחריות, אבל גם שחרור.

מאד יפה לומר את זה. אני קוראת לזה זמני האדמה שלי.

אלו הזמנים שבהם אני מחוברת לשורשים שלי, ליציבות. הפנים שלי מופנות לעבר השמש ולעבר הזולת.

אני סבלנית גם לחששות שלי ולבכי כשהוא בא - ויודעת שהפחד הוא לא אני

שאי וודאות הוא חלק בלתי נפרד מהריון ושיש גם את הוודאות בכל הטוב שמלווה אותי.

יש לי יכולת לתת ויכולת גם לקבל.

ואני כאן ועכשיו.

אבל יש גם זמנים אחרים. אני קוראת להם זמני הים.

הם מגיעים בדרך כלל בלילות כשהאדמה נחה ומתחדשת.וההגנות מתרופפות.

החששות, השאלות, המחשבות - הופכות לגלים שמקיפים אותי ומבהילים אותי.

אני לא יודעת היכן אני ולאן דרכי מועדת ואני לא יודעת מתי תבוא המערבולת הבאה - שבה אני פתאום אשכח גם לנשום.

כשאני שם, לעיתים אני לא בטוחה שבבוקר אני אפגוש שוב את האדמה

ולא בטוחה שהיא תהיה לי כשאזדקק לה כדי להזין את הקטנה שבתוכי.

כל הידיעות על הכח, האור, האמונה - נדחקות למקום לא נגיש.

אני שוחה ושוחה עד שהעייפות מכניעה אותי שוב לתוך השינה.

ואני קמה ונושמת ושוב יש לי שורשים. ואני מגלה שוב שאני לא הים והוא לא אני. אבל הוא שם.

לפעמים הוא צץ גם ביום. ולוקח זמן להתאושש מהטלטלה.

ואיפה האש?

היא נמצאת שם היכנשהו בליבה. גם בלב.

היא המקום של הטרנספורמציות והשינויים, אני עוברת דרכה והיא דרכי ובדרך הזאת אני משתנה - גם מתרככת וגם מתעצמת.

גם היא לעיתים מאיימת ולעיתים גורמת לי להרגיש שבשביל לפגוש אותה כבר היה שווה המסע.

והרוח?

הרוח תמיד שם. אני לא תמיד איתה. אבל היא איתי.

לפעמים היא באה לביטוי דרך שיר, דרך תפילה או אבן.

כשאני מקשיבה, היא גם נותנת לי הדרכה.

היא מזכירה לי שאני יודעת בדיוק מה ואיך ומתי, רק צריכה לעיתים להזכר.

אדמה, ים, אש, רוח, אני, את, אתה. אין היום לידה (כך נראה), אבל זה מה שכן נולד ממני היום. עוד קצת הבנה.

ופתאום אני מגלה שמה שכתבתי ופרסמתי בט"ו בשבט לפני שנה.

היה אז בדיוק בתאריך הלועזי של הלידה המיועדת השנה...מעניינות הדרכים.

מקווה שעבר עליכם ט"ו בשבט שמח ומצמיח. ושהצמיחה תמשיך, לפריחה ופריון ועוד ועוד והכל בזמנו ובמקומו.