עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

(כן, פוסט נוסף...)

"שלושה דברים למדתי מתינוק:

הוא אינו יושב בטל אפילו רגע אחד

בבואו לבקש משהו - מיד גואה בבכי

כשנתמלא חפצו - הוא מתמלא שמחה ואין בו מרה שחורה"

(מצאתי בשתי גרסאות שמיוחסות או לר' משה לייב מסאסוב או לר' דוב המגיד ממזעריטש)

תודה לאמה, ששלחה אותי לחפש את הקטע הזה.

אני צריכה לחשוב עוד על הגירסא האישית שלי - אני לומדת מאיילה בלי סוף, כל הזמן היא פותחת לי שערים

דוקא יהיה מעניין לנסות לשים אותם במילים. בינתיים אבדוק את עצמי מול מה שכבר נאמר.

המשפט הראשון מתקשר לי למה שדברתי עליו בפוסט הקודם - היכולת של איילה להיות במלואה בכל רגע, אם זה בכי ורגע אחר כך הנאה מתוקה. אם זה שינה ואם יניקה תאוותנית, היא שם. הקיום שלה מלא.

השני באמת משמעותי לי - היכולת לבקש כשהיא לא בטוב.

היא אומרת בלי מילים דברים שלנו המבוגרים כל כך קשה לבטא לפעמים, כמו -

- "אני לא רוצה להיות לבד"

- "לא נעים לי עכשיו - תעזרו לי"

- "אני רוצה עכשיו להרגיש עטופה וחבוקה"

- "אני רעבה ושום דבר אחר לא מעניין אותי עכשיו!"

- "אני נעלבת שאת/ה לא מבינ/ה אותי / עסוק/ה בדברים אחרים / מכאיב/ה לי..."

-  וגם- אני סקרנית, שמחה, רגועה...

וכן הלאה

והשלישי חוזר לראשון -

אין, אין מתיקות וקסם גדולים מתינוק, כשהוא רגוע ושלו ובשמחה של התבוננות וגילוי או משחק או שלוה נעימה ורכה.

(ואני מסכימה שהיא לא אוגרת מרירות או כעס או עלבון

ומצד שני אני מאמינה שכל מה שקורה לה וסביבה, החל מהרגע הראשון, יותר נכון, החל מההריון, משאיר את חותמו היכנשהו

בנפשה, בגופה, במידת החופש והפתיחות והאמון והאהבה שהיא תרגיש בעתיד בעולם, ומהבחינה הזו, תפקידי כאמא, תפקידנו כהורים - הוא קריטי לאדם הקטן הזה)

ועכשיו אני יושבת מול המחשב והיא עליי במנשא ישנה שינה עמוקה כשראשה נשען על אגרופה הקט.

גם איילה לומדת...