עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

מאז שאיילה נולדה, אבא שלה ואני כותבים לה בלוג אישי שהיא תוכל לקרוא יום אחד, כשתגדל

במקום לתעד במחברת, על אף שאין כמו דפים ניתנים למישוש ובכל זאת הנוחות מנצחת...

הבלוג לאיילה הוא אישי עבורה, אז גם אין טעם לנסות לחפש אותו,

אבל חשבתי לשתף בכל זאת במה שכתבתי לה היום, גם פה, (עם שינויים קלים)

כי הרי החיים שלה כיום הם גם החיים שלי, והכל מתערבב...

(מזל, מזל, מזל, שזו תקופה שיש בה לגיטימציה עדיין לסימביוזה, אחרת הייתי מכה על חטא, עד כמה אני מרגישה מחוברת אליה בכל נים ונים שלי).

את עכשיו בידיים של סבתא שמפנקת אותך

ומחר אנחנו חוזרות הביתה

(מעניין איפה תגורי כשתקראי מה שכתבנו לך, מעניין בת כמה תהיי, מעניין איך תראי, מה תאהבי, ממה תתרחקי, מי תהיה החברה הכי טובה שלך ואיזה תסרוקת תאהבי לעשות. מעניין אם תאהבי לקרוא, אם תאהבי לטייל, על מה נתווכח ואיך נתפנק ביחד, מעניין אם את מחייכת עכשיו או אולי עצובה או כועסת, מעניין אם את ביישנית או מלאת בטחון עצמי, מעניין איזה מוזיקה את אוהבת ומה האוכל האהוב עלייך, אולי תשלחי לי דרישת שלום מהעתיד אהובה?

ובעצם עדיף שלא, את תגלי את הכל בעצמך וחלק מזה תגלי גם לנו...).

היום, בזמן שטיילתי איתך בשבילי הקיבוץ, חשבתי לעצמי איך לפני שנולדת היה לי כל כך קשה לדמיין איך תראי,

אז הצלחתי לדמיין אותך רק בדמות שלי כשהייתי תינוקת

(כשאני חושבת על זה, עדיין לא יצא לי לראות גם תמונות של אבא שלך כתינוק),

אז גם עכשיו, מתוך כל המפגשים עם האנשים שמילאו את ילדותי -

המטפלות והמורות, הצעירים שהיו בכיתות מעליי ומתחתיי, אלו שעשיתי איתם תורנויות בחדר האוכל

ואלו שעבדתי איתם במפעל ואלו שסתם פגשתי אותם במדרכות או על הדשאים.

והמקומות שעברתי בהם - בתי הילדים, חדר האוכל, הבריכה, מחסן הבגדים והמזכירות וכו' וכו'

כל אלו ביחד הם בעצם הילדות היחידה שאני מכירה, זו שחוויתי,

אני יכולה להרחיב את זה גם למשפחה - לסבא וסבתא שלך כהורים שלי

לכך שתמיד הייתי ואהיה הקטנה במשפחה עם אח גדול ואחות גדולה...

כשהייתי ילדה וסבתא שלך הייתה מרדימה אותי, הכי אהבתי לשמוע ממנה סיפורים על

"איך היה לך כשהיית ילדה?"

אני מנסה לדמיין וכרגע הכל נראה לי עלום ומסקרן, מה תוכלי לספר את לבתך יום אחד כשהיא תשאל אותך -

"ספרי לי איך היה לך כשהיית ילדה?"