עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

עוד שלב הגיע.

לא קל, להשאיר לולית קטנה ומקסימה בבית ולסוע לעבוד. גם כשזה רק יומיים בשבוע (וגם להתחיל שוב לעבוד מהבית).אבל יש בזה גם טוב- בשבילי מרענן קצת לצאת, קצת להרגיש שוב את העולם כיחידה נפרדת.

בשבילה ובשביל אבא שלה, כיף לבלות זמן יותר מלא ואינטנסיבי היא והוא.

(אם זה היה אומר להשאיר אותה אצל מישהו זר - מטפלת/גן, לא יודעת אם הייתי מסוגלת בשלב הזה).

התובנות שלי על אמהות בשלב המוקדם הזה הן שיש בה משהו מאד פיזי

(האמת היא שגם עם אמא שלי, כבת, אני מרגישה חלק מזה עד היום)

משהו בהמשך הישיר של הנשיאה ברחם- והתקופה הארוכה הזו שחלקנו מזון וחמצן

ואחריה הזמן שממשיך בהנקה, בהמון נשיאה על הגוף, בשהות משותפת כמעט מוחלטת...

אין אדם שהתבוננתי בו כל כך הרבה, נגעתי בו כל כך הרבה (מלבד כנראה, אמא שלי, בתינוקותי שלי), כמו בה.

ועכשיו, כבר, לאט לאט, מתחיל לו המעבר מחוסר-נפרדות מלא, לנגיעות עדינות של עצמאות.

והיא עצמה?

איזה קסם. איך ממשיכה לה להפתח אל העולם. מרחב המשחק שלה גדל, החיוכים נפתחים (גם הבכי כשצריך)

מתחזקת ומתמלאה וכל כך היא עצמה.

מדהים לגלות איך בגיל כל כך צעיר ניתן לראות כבר אדם מלא, לא שיערתי שזה כך.

זה גורם לי להבין שכל שעלינו, הוריה, העולם שסביבה, לעשות

(ואני בטוחה שזה נכון לכל הילדים)

הוא לאפשר ולהשמר שלא לקלקל

העץ המופלא שיצמח מהשתיל הרך שהיא, כבר קיים בה במלואו.

אני מתפללת שנדע כיצד לעשות זאת.

שִׁיר לְבַת

קְחִי אֶת הַחֹפֶשׁ שֶׁבִּקַּשְׁתִי לְעַצְמִי

אַתְּ הַכְּנָפַיִם לַצִּפּוֹר שֶׁבְּנַפְשִׁי

תִּקְרָתֵךְ שָׁמַיִם, לְרַגְלַיִךְ אֲדָמָה

אַתְּ תִטְבְּלִי גּוּפֵךְ בְּמַיִם כְּשֶׁיִּבָשׁ לָךְ בַּנְּשָׁמָה.

קְחִי אֶת הַדֶרֶךְ שֶׁבָּאָה לִקְרָאתֵךְ

תִּרְאִי אֵיךְ הִיא עוֹבֶרֶת וּמְשַׁנָּה הֲלִיכָתֵךְ

וּכְשֶׁאַתְּ אוֹהֶבֶת הֲיִי נֶאֱמָנָה 

לַקּוֹל שֶׁגּוֹאֶה בָּךְ.

קְחִי אֶת הַחֹפֶשׁ שֶׁבִּקַּשְׁתִי לְעַצְמִי

אַתְּ הַכְּנָפַיִם לַצִּפּוֹר שֶׁבְּנַפְשִׁי

וְאִם אַתְּ הוֹלֶכֶת לֹא תִהְיֶה זוֹ עֲזִיבָה

כָּל הָעוֹלָם הוּא בַּיִת לַצִפּוֹר בִּמְעוּפָה.

אתי אנקרי