עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

(אזהרה - סוג של מדרש אישי ומחשבות לא ממש מאורגנות ושאלות ללא תשובות- עלול לייגע, המשך לפוסט הלפני אחרון)

אנחנו נמצאים בשבוע של ספירת - הוד.

ששיאו באיזשהו אופן יהיה בל"ג בעומר - הוד שבהוד.

במה היא נוגעת ספירת הוד? מבחינתי בשני דברים עיקריים -

הוד - לשון הודיה -תודה

והוד - לשון הודאה - להודות באמת, אולי גם להתוודות עליה

והוד שבהוד?

אולי האפשרות-האתגר-ההזדמנות לומר תודה על מה שיש לי, על חיי כפי שהם באמת.

ספירת הוד נחשבת ללא פשוטה, היא שייכת ל"משפחה" של ספירת הגבורה שעוסקת בדינים, בצדדים הלא פשוטים,

אלו שיותר חותכים ופחות זורמים.

למה? מה הקושי פה? איפה אני רואה את האתגר?

בהודיה - לומר תודה. לראות ולהכיר במה שיש. במה שקבלנו מהעולם, מאנשים אחרים, מתוכנו, בהזדמנויות שאנו מקבלים, באתגרים שמאפשרים לנו לצמוח מהם, בנשמה ששבה אלינו מדי בוקר בבוקרו ולהודות על כל אלו. 

אבל כיצד להודות, אבל באמת, מתוך מקום שחווה את הדברים מעומקם - לא רק על מה שבפשטות משמח ומחייה וניכר כמתנה

אלא גם על מה שעל פניו נראה כמכשול, כקושי גדול - ובכל זאת הזדמן לחיי.

קצת כתבתי על זה אז, בלאדאק.

בהודאה - 'להודות על האמת'. להכיר במציאות כפי שהיא, הפנימית, החיצונית, במשמעויות שלה. להיות בענווה אל מולה.

טוב נו - האמת.

מה היא האמת המהוללת הזו? בחוויות הכי משמעותיים בחיי- האם אני יכולה לומר מה הייתה בהם האמת?

זאת אומרת, כן, אני יכולה לומר, אבל כל אדם אחר שהיה חלק מאותה חוויה היה מספר סיפור אחר - שהוא אמת אמיתית לא פחות.

לעיתים הן לא ממש מסתדרות ביחד.

וככל שמדובר בחוויה רגשית ומורכבת יותר - כך הפערים גדלים לרוב.

אם כך - על איזה אמת עליי להודות? הרגשית? העובדתית?

בפני מי חשוב שאודה? בפני עצמי? בפני הזולת הרלוונטי?

ועל מה בכל התהליך הזו עליי לומר תודה?

אולי משהו עוזר בדמות שמקושרת לספירה הזו (לכל ספירה מיוחסת דמות עיקרית) - אהרון הכהן, אחיו של משה,

שעליו נאמר: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"

אולי שני הדברים האלו - ההודייה ובטוייה וההכרה באמת, קודם כל בפני עצמי וכשצריך, גם החוצה -

הם שלבים משמעותיים בדרך לשלום בין הבריות ולאהבה מלאה יותר.

עד כאן.

יש לי עוד זמן לחשוב על זה עוד והוד, ל"ג בעומר הוא רק ביום חמישי בערב ואחריו יש עוד חיים שלמים...

ויש לי על מה לחשוב.

מל"ג בעומר שנה שעברה לל"ג בעומר השנה עברה עליי שנה מלאה ומעוברת (תרתי משמע) וכבר ציינתי שגם שנה ארוכה מאד במיוחד במיוחד מבחינת החוויות הפנימיות והחיצוניות ובכלל.

קיבלתי בה את המתנה הגדולה של חיי ועליה קל לי מאד לומר תודה אינסופית

אבל אני לא מרגישה עדיין שעל כל מה שחוויתי השנה אני מסוגלת לומר תודה מלאה בלב שלם,

חלק עדיין פקעות שלא נפרמו לחלוטין. ולגבי האמת, אני לא מרגישה צורך להסתיר דבר, לפחות לא בפני עצמי,

אבל גם לי עדיין לא הכל ברור ומובן.   

ומזל שכך, כי אחרת אולי הייתי טועה לחשוב, חלילה, שאין לי עבודה לעשות ושאני במקום שאני יכולה רק לנוח...

אז גם לכם אני מודה  ושיהיה המשך שבוע של הוד והודייה. שלום ואהבה.