עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

בחגים האלו שכל המוני בית ישראל נוהגים להגיע לקיבוצים, אני נוהגת (בשנים האחרונות לפחות) להתרחק מקיבוץ הולדתי...

אבל עכשיו עם הביכורית הטריה שלי והצטברות של זמן רב שלא בקרנו את סבא וסבתא בקיבוץ,

הגענו.

אז דוקא הטקס עצמו היה מרגש במפתיע.

אולי כי באמת זו שנה ראשונה שיש לי 'ביכורים' אישיים כל כך משמעותיים/ית

וגם משהו בהתבוננות על המקום הזה שגדלתי בו ועדיין מלא חיות (בשורוק)

הגאווה של כל ענף כשהוא מציג את פירותיו מהשנה

הילדים שמתלהבים ושמחים

הטרקטורים, השיבולים

לשבת עם המשפחה שלי - סבא וסבתא וילדים ונכדים...

פתאום אני הדור האמצעי, כשבתוכי להגיע למדרכות האלו תמיד מחזיר אותי להיות ילדה.

ולא די בזאת - לכבוד חגיגות ה-60 שחוגג גם הקיבוץ במקביל למדינה,

ארגנו "כנס מחזורים" של כל בני הקיבוץ לדורותם.

אין סיכוי שהייתי מגיעה לארוע כזה במיוחד אבל מכיוון שכבר הייתי - באתי.

היה מעניין.

חבורת אנשים שמצד אחד אני מרגישה מאד מנותקת מהם, לא באמת מכירה אותם

ומצד שני - כמו האדמה והמדרכות שם שמוליכים את רגליי מעצמם,

גם הדמויות האלו עברו איתי צמוד צמוד את כל שנות ילדותי

זכרונות משותפים, מורות, מטפלות, לימודים, חופשים

חיי קבוצה אינטנסיבים על הטוב והרע שבזה -

ה"תפקידים" שמקבל כל אחד ואחת, השפה המשותפת, רסיסי תמונות של פנים, מקומות, רגשות...

והיום - כולנו כמעט עם ילדים, פעוטות, תינוקות -

בפני הקטנטנים האלו משתקפים פנינו כילדים

בפנינו שלנו משתקפות השנים,

הדרכים השונות שבחרנו

נוסטלגיה?

לא ממש

ובכל זאת - מה שנטבע בי אז הוא חלק ממה שאני היום.