עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

בשביל לסוע פעם ראשונה, לפני 10 שנים בדיוק, הייתי צריכה לעבור שבר שיהיה גדול דיו בשביל להתגבר על הפחד במסע לבד למקום לא נודע.

חגגתי שם יום הולדת 30 מיוחד ומרגש במנזר נשים בודהיסטי, ארגנתי ערב ראש השנה משמעותי לכמה עשרות מטיילים ישראלים שאת רובם לא הכרתי, ובעיקר חזרתי לכוחותיי.

זה היה מסע של ריפוי ונחמה וחזרה לעצמי.

לאחר שנתיים נסעתי שוב מתוך געגוע ללאדאק שכבשה את ליבי. מקום עם יופי וטוהר יוצאים דופן.

הפעם נסעתי עם אמא שלי ואחותי והמסע לקח כיוון של נסיעה משפחתית עם כל מה שזה אומר.

לאחר עוד שנתיים, שוב נסיעה לאחר ששוב התהפכו חיי ותפסו תפנית חדשה. בהריון עם אבא של איילה, בתקווה משותפת להציל את הקשר שלנו ולבנות חיים משותפים יחד. שוב ללאדאק שהפעם עם כל יופייה לא מנעה את הטעם המר בקשר שנפרם לפני לידה מיוחלת.

הפעם אפילו חלקכם ליווה אותי בדרך.

וכאן שקעתי לחיי אמהות אינטנסיבים, אוהבים, קשים, מרגשים, לא נגמרים...

והחלטתי, עוד כשהיא הייתה קטנטונת, הנסיכה, שיום הולדת 40, עשור לאחר הנסיעה הראשונה, יהיה סיבה הולמת לצאת שוב לדרך והפעם איתה.

אז הנה זה הגיע, אני מגייסת את הכסף שאין לי, צוררת בשק קטן על כתפי את כל הכמיהה לחופש ומנוחה אמיתית ויחד מלא, משמעותי ופותח עם איילה. ועוד שבועיים (בערך), אנחנו יוצאות לדרך. מסע של חודש, בארץ ההפתעות.

מתרגשת!!!

עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא 
והדרך עודנה נפקחת לאורך 
וענן בשמיו ואילן בגשמיו 
מצפים עוד לך, עובר אורח 

והרוח תקום ובטיסת נדנדות 
יעברו הברקים מעליך 
וכבשה ואיילת תהיינה עדות 
שליטפת אותן והוספת ללכת 

שידיך ריקות ועירך רחוקה 
ולא פעם סגדת אפיים 
לחורשה ירוקה ואישה בצחוקה 
וצמרת גשומת עפעפיים.

(אלתרמן כמובן)

שלום חברים,

מי שעדיין פה (אני כמעט ולא)

חשבתי על המקום הזה היום, כמה שהוא היה מיוחד לי

איך שהכל היום פייסבוקי כזה שזה במובנים מסויימים כמו לראות סרט במקום לקרוא את הספר קודם, ואם רוצים ללכת אחר כך גם לסרט.

(אני מתכוונת בהיבט של היכרות עם אנשים חדשים)

אני פה כי אני מרגישה ויודעת שכחלק מתהליך של החזרת עצמי לעצמי, אני חייבת גם לכתוב

כי כתיבה היא חלק מהעצמי המוזנח כרגע,

ולא משנה כמה חלודה אני מרגישה.

אז הנה, הכנסתי אצבע למים, אולי מחר אכניס שתיים

ועכשיו שני שירים -

זה שיר שסטודנטית שהדרכתי הקדישה לי עכשיו בסוף השנה:

"אדם שנכנס מבוקע לים

המלח מרגיש איך אלף

מחטי המים מתקנות בבשרו

הכאב המתוק שיש יד

המוכנה לגעת בפצעיך

ולומר - אתה שבור

ואין שלם ממך"

(סיון הר שפי)

ועוד משוררת שחיה לפני 600 שנה בערך - ללה -

"היית פעם ברבור שזימר

מנגינות, ללה. עכשיו את שקטה.

מישהו, איני יודעת מי, נמלט

עם דבר-מה שלך.

אבן הרחיים עמדה מלכת, והנקב

שיש להזינו בתבואה, נמלא

בתבואה. התעלה המובילה

לעבר התחנה כוסתה

ונסתרה. אף הטוחן עצמו

נעלם."

טוב נו, למרות שהרגשתי לא מעט השנה כמו בשיר הזה, אסיים בנימה פחות קדרורית -

דנג'ה, זה בשבילך ליום ההולדת, של אותה משוררת -

"אלוהים הוא זה המפהק ומתעטש

ומשתעל, ועכשיו צוחק.

הביטו, זה אלוהים מזדכך!

אלוהים מחליט לצום, אלוהים מהלך עירום

מערב ראש השנה האחד, לבא אחריו.

האם תבין אי פעם

כמה קרוב אליך

אלוהים?"