עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

אקס הייתה הרבה יותר נועזת ממני

תום הרבה יותר רחב אופקים

אידיום הרבה יותר פיוטית

דנג'ה הרבה יותר פוליטי 

דודה מלכה ושלומית הרבה יותר פופולריות

ולא כולל פניאלין מצחיקה בטירוף

וזו ש מעוררת השראה

וכן הלאה...

ואני באורח פלא הרגשתי שאני פה, מאד אני

ולכן קשרים משמעותיים ואהבה שקיבלתי פה היו לי משמעותיים לפעמים יותר מאלו בעולם האמיתי

שבלי שמות בדויים אבל לעיתים קרובות עם הרבה יותר מסכות.

כאילו רק אתמול האתר הראשון שהייתי נכנסת אליו עוד לפני המייל, היה ישראבלוג

ועולם מלא התקיים פה לצד העולם החיצוני - מצחיק, מרגש, מחבר, מרחיב אופקים ויוצר חברויות אמת גם בעולם האמיתי.

אבל כמעט כל מי שכתב באותה תקופה, כולל אותי כבר לא כותב

ואני מרגישה, בכנות, שמעבר לנוסטלגיה ולהכרת התודה האמיתית שאני חשה למקום הזה

אולי באמת זה לא נורא אם הוא ימשיך להתקיים בעיקר בזיכרון ובלב ולא יישאר כמין אנדרטה.

ויש לי בלוג של תקופת חיים שלמה לגבות

ועוד בלוגון שפתחתי לבתי, אהובתי, כשנולדה, ורק אתמול חשבתי לכתוב בו עדכון עבורה

ודמיינתי איך עוד כמה שנים היא כבר תוכל לקרוא בו את מכתבי האהבה שלי אליה

ומה שבאמת באמת התחשק לי כשקראתי את ההודעה של מריאט

זה שכל אחד מהאנשים שאהבתי לקרוא ותקשרתי איתם בעולם הסודי הזה של ישראבלוג

יחזור לכתוב, לפחות פוסט אחד

ככה, כמה טיפות מים על הגעגוע

ואם זה פוסט אחרון באמת

אז תודה ואהבה 

שלום חברים,

מי שעדיין פה (אני כמעט ולא)

חשבתי על המקום הזה היום, כמה שהוא היה מיוחד לי

איך שהכל היום פייסבוקי כזה שזה במובנים מסויימים כמו לראות סרט במקום לקרוא את הספר קודם, ואם רוצים ללכת אחר כך גם לסרט.

(אני מתכוונת בהיבט של היכרות עם אנשים חדשים)

אני פה כי אני מרגישה ויודעת שכחלק מתהליך של החזרת עצמי לעצמי, אני חייבת גם לכתוב

כי כתיבה היא חלק מהעצמי המוזנח כרגע,

ולא משנה כמה חלודה אני מרגישה.

אז הנה, הכנסתי אצבע למים, אולי מחר אכניס שתיים

ועכשיו שני שירים -

זה שיר שסטודנטית שהדרכתי הקדישה לי עכשיו בסוף השנה:

"אדם שנכנס מבוקע לים

המלח מרגיש איך אלף

מחטי המים מתקנות בבשרו

הכאב המתוק שיש יד

המוכנה לגעת בפצעיך

ולומר - אתה שבור

ואין שלם ממך"

(סיון הר שפי)

ועוד משוררת שחיה לפני 600 שנה בערך - ללה -

"היית פעם ברבור שזימר

מנגינות, ללה. עכשיו את שקטה.

מישהו, איני יודעת מי, נמלט

עם דבר-מה שלך.

אבן הרחיים עמדה מלכת, והנקב

שיש להזינו בתבואה, נמלא

בתבואה. התעלה המובילה

לעבר התחנה כוסתה

ונסתרה. אף הטוחן עצמו

נעלם."

טוב נו, למרות שהרגשתי לא מעט השנה כמו בשיר הזה, אסיים בנימה פחות קדרורית -

דנג'ה, זה בשבילך ליום ההולדת, של אותה משוררת -

"אלוהים הוא זה המפהק ומתעטש

ומשתעל, ועכשיו צוחק.

הביטו, זה אלוהים מזדכך!

אלוהים מחליט לצום, אלוהים מהלך עירום

מערב ראש השנה האחד, לבא אחריו.

האם תבין אי פעם

כמה קרוב אליך

אלוהים?"