עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

מזמן לא כתבתי

השיגרה עמוסה אפילו כשיש חופשים.

החגים היו בשבילי כמו אוויר לנשימה. הרבה זמן בית, זמן איילה, זמן חברים, חופש ארוך בצפון היפה,

הכי פחות זה נוצל למשימות שממתינות לי ונערמות זו על גבי זו,

אבל אני מפרגנת לעצמי את ההתאווררות הזו.

מה שיקשה יותר את החזרה לעבודה, הוא שאחרי הפסקה של חודש וחצי בקיץ (אבא שלה נסע להודו),

איילולי מסרבת לחזור ולשתות חלב גם מבקבוק/כוס ומוכנה רק לינוק וקצת לאכול אוכל מוצק,

מה שגורם לפעמים לכאבי לב, כשהיא רעבה ורחוקה ואני לא יכולה לעזור.

אני מקווה שלאט לאט זה יסתדר.

אולי ארבעת השיניים החדשות שצומחות - יגרמו לה לאכול יותר...

מעבר לזה, איילה המקסימה גדלה וגדלה, אוטוטו כבר תהיה בת שנה - זה ממש לא נתפס.

היא מאד מקסימה וסקרנית, אוהבת אנשים, אוהבת טבע, אוהבת לנסות להגיע לכל מקום אפשרי ולא אפשרי

ומביאה הרבה אור לחיים שלי ושל שאר האנשים שמקיפים אותה ואוהבים אותה.

זה סוג של קסם, לא חסרות לי התמודדויות בחיים ושאלות ודאגות,

אבל במה שאיתה יש איזו פשטות ושמחה

שממלאת לי את הלב והנפש.

יש כל כך הרבה מה ללמוד מהתום של התינוקות - מהאהבה שניתנת בפשטות נדיבה, מהמעברים המהירים בין בכי לצחוק,

מהמשחקיות האפשרית מכל חפץ ובכל מצב, מההקשבה לצרכי הגוף והלב.

(אמא שלי אמרה לי כשבקרתי את ההורים ב"חגים" - היא הדבר הכי טוב שקרה לך ב-35 שנה האחרונות...

צדקה. אין מתנה דומה לה. וגם אין אחריות דומה לזו)

כן, כן, אני מודעת לקיטש המתקתק שנסוך על הבלוג מאז שלולי נולדה.

אני לא חווה את החיים שלי עצמם כקיטש, ממש לא, יש בהם מהכל, כולל לא מעט אתגרים לא פשוטים,

אבל כשאני מנסה לומר את העיקר - זה חוזר לשם

למקום של היש.

טוב שכך, לא?

אה, פתאום נזכרתי שמה שגרם לי לרצות לכתוב הוא דוקא הנושא החם.

בית. בית. בית.

אני לא אפרט את כל אלו שעברתי. לא כעת.

אני באמת עסוקה בזה בשנים האחרונות - איך ליצור לעצמי בית חם ומזמין - מתחיל בבית הפנימי ועובר לחיצוני

ולפעמים הסדר הוא הפוך דוקא.

היום השאלה רק התעצמה - כי הבית הוא לא רק בשבילי אלא גם בשביל ילדתי.

כשהייתי בקיבוץ לא מזמן חשבתי על זה - מה נתנה לי הילדות שם, היציבות הזאת של אדמה, של בית אחד לאורך כל השנים (חוץ מהילדות המוקדמת), של תחושת השייכות למקום ולא רק לאנשים,

שאלתי את עצמי מה אני אוכל לתת לאיילה שלי מכל אלו?

בביתי השכור והארעי, בכך שהיא נולדה מראש לשני בתים - אני יודעת כבר שהיציבות הפיזית שאני יכולה להעניק לה מוגבלת,

ותחושת הבית תצטרך באמת לעבור בדרכים אחרות,

אני יודעת גם שאם ברור לי מה אני כן רוצה להעניק לילדות שלה - ומה אני רוצה להעניק לעצמי (גם חשוב)

אני צריכה להתכוונן לזה ולראות איך אני יוצרת את זה בחיים שלנו.

זה מזכיר לי מדרש יפה שקשור לזה מ"בראשית רבא" שמדבר על בריאת העולם ושואל למה נאמר -

"בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ" -

איך נבראו השמיים לפני הארץ? מה יחזיק את השמיים אם אין את יסודות הארץ?

וזה ממשיך לדיון - מה חשוב בבניית בית (ואני מתייחסת לזה עכשיו באופן מטאפורי כמובן - לבנייה של כל דבר)

קודם לבנות את היסודות (האדמה, הבסיס, הגשמי) ועליהם את התקרה (השמיים, הרוח, הנפש)

או להתחיל בחיבור השמיימי ואז לחבר אליו יסודות.

שאלה מעניינת בשבילי היום - אני פוגשת אותה במקומות שונים בחיים.

שיהיה "אחרי החגים" מוצלח ושמח וימים יפים של לקראת חורף.

(אזהרה - סוג של מדרש אישי ומחשבות לא ממש מאורגנות ושאלות ללא תשובות- עלול לייגע, המשך לפוסט הלפני אחרון)

אנחנו נמצאים בשבוע של ספירת - הוד.

ששיאו באיזשהו אופן יהיה בל"ג בעומר - הוד שבהוד.

במה היא נוגעת ספירת הוד? מבחינתי בשני דברים עיקריים -

הוד - לשון הודיה -תודה

והוד - לשון הודאה - להודות באמת, אולי גם להתוודות עליה

והוד שבהוד?

אולי האפשרות-האתגר-ההזדמנות לומר תודה על מה שיש לי, על חיי כפי שהם באמת.

ספירת הוד נחשבת ללא פשוטה, היא שייכת ל"משפחה" של ספירת הגבורה שעוסקת בדינים, בצדדים הלא פשוטים,

אלו שיותר חותכים ופחות זורמים.

למה? מה הקושי פה? איפה אני רואה את האתגר?

בהודיה - לומר תודה. לראות ולהכיר במה שיש. במה שקבלנו מהעולם, מאנשים אחרים, מתוכנו, בהזדמנויות שאנו מקבלים, באתגרים שמאפשרים לנו לצמוח מהם, בנשמה ששבה אלינו מדי בוקר בבוקרו ולהודות על כל אלו. 

אבל כיצד להודות, אבל באמת, מתוך מקום שחווה את הדברים מעומקם - לא רק על מה שבפשטות משמח ומחייה וניכר כמתנה

אלא גם על מה שעל פניו נראה כמכשול, כקושי גדול - ובכל זאת הזדמן לחיי.

קצת כתבתי על זה אז, בלאדאק.

בהודאה - 'להודות על האמת'. להכיר במציאות כפי שהיא, הפנימית, החיצונית, במשמעויות שלה. להיות בענווה אל מולה.

טוב נו - האמת.

מה היא האמת המהוללת הזו? בחוויות הכי משמעותיים בחיי- האם אני יכולה לומר מה הייתה בהם האמת?

זאת אומרת, כן, אני יכולה לומר, אבל כל אדם אחר שהיה חלק מאותה חוויה היה מספר סיפור אחר - שהוא אמת אמיתית לא פחות.

לעיתים הן לא ממש מסתדרות ביחד.

וככל שמדובר בחוויה רגשית ומורכבת יותר - כך הפערים גדלים לרוב.

אם כך - על איזה אמת עליי להודות? הרגשית? העובדתית?

בפני מי חשוב שאודה? בפני עצמי? בפני הזולת הרלוונטי?

ועל מה בכל התהליך הזו עליי לומר תודה?

אולי משהו עוזר בדמות שמקושרת לספירה הזו (לכל ספירה מיוחסת דמות עיקרית) - אהרון הכהן, אחיו של משה,

שעליו נאמר: "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה"

אולי שני הדברים האלו - ההודייה ובטוייה וההכרה באמת, קודם כל בפני עצמי וכשצריך, גם החוצה -

הם שלבים משמעותיים בדרך לשלום בין הבריות ולאהבה מלאה יותר.

עד כאן.

יש לי עוד זמן לחשוב על זה עוד והוד, ל"ג בעומר הוא רק ביום חמישי בערב ואחריו יש עוד חיים שלמים...

ויש לי על מה לחשוב.

מל"ג בעומר שנה שעברה לל"ג בעומר השנה עברה עליי שנה מלאה ומעוברת (תרתי משמע) וכבר ציינתי שגם שנה ארוכה מאד במיוחד במיוחד מבחינת החוויות הפנימיות והחיצוניות ובכלל.

קיבלתי בה את המתנה הגדולה של חיי ועליה קל לי מאד לומר תודה אינסופית

אבל אני לא מרגישה עדיין שעל כל מה שחוויתי השנה אני מסוגלת לומר תודה מלאה בלב שלם,

חלק עדיין פקעות שלא נפרמו לחלוטין. ולגבי האמת, אני לא מרגישה צורך להסתיר דבר, לפחות לא בפני עצמי,

אבל גם לי עדיין לא הכל ברור ומובן.   

ומזל שכך, כי אחרת אולי הייתי טועה לחשוב, חלילה, שאין לי עבודה לעשות ושאני במקום שאני יכולה רק לנוח...

אז גם לכם אני מודה  ושיהיה המשך שבוע של הוד והודייה. שלום ואהבה.