עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

"להניח לעולם, לעזוב אותו לנפשו - על כך שמעתי.

לשלוט בעולם - על כך לא שמעתי.

הנח לו לעולם, שאם לא כן יישחת טבעו.

עזוב אותו לנפשו שאם לא כן יסטה מן ה"דרך".

אם טבעו של העולם לא נשחת, אם העולם לא סטה מן ה"דרך", לשם מה נשלוט בעולם?"

(מתוך - קולות האדמה, קטעים נבחרים מכתביו של החכם הסיני צ'ואנג-טסה. תרגום - יואל הופמן)

אני חושבת על היפנים בימים האחרונים. על הבלתי ניתן לתאור כשמה שנדמה לנו יציב מתערער כולו עד היסוד.

חשבתי על ההבדל בין הצונאמי ורעידות האדמה לאיום הגרעיני מהכורים.

על האסון הקשה מנשוא אבל הברור ואפילו צפוי, במובן של רעידות אדמה שמתקיימות באזור הזה כבר דורות,

לעומת הסכנה המאיימת כל כך אבל יחד עם זאת, האמורפית והמאיימת גם לעתיד הרחוק ולא רק באותו רגע של הקרינה.

חשבתי על הירושימה ועל כך שאת הכורים שלהם הם בנו כדי שגם להם יהיה כוח והם ירגישו פחות מאויימים בעתיד מסכנה דומה -

ואיך הכל התהפך והאסון הגרעיני החדש מתרחש עליהם מעצם הפחד הזה.

ואז הלכתי קצת לספרים, לחוכמה היפנית.

התחלתי עם הסיני דוקא שמדבר על הפרדוקס של הניסיון שלנו לשלוט בעולם ולתקן מה שלא מקולקל ובכך ליצור הרס

והמשכתי עם קצת שירי הייקו.

אין בהם נחמה אבל יש בהם קצת רוח אחרת. רוח הזמן העתיק והחוכמה.

 הלוואי וכמו שהתפללנו בשבילם בקבלת שבת השבוע - "המים הרבים לא יוכלו לשטוף את האהבה"

*

כאשר בא דבר הכול נהיר. אין כל ספק

כאשר חולף דבר הכול נהיר. אין כל ספק

מהו איפוא כל זה?

הושינבו (ידוע גם כסיסאי)
חי במאה ה-13

(אומרי שיר על סף המוות. תרגום: יואל הופמן)

*

מלכודות תמנון. כמה בני חלוף הם

החלומות האלה

מתחת ירח הקיץ

באשו המאה ה-15

*

בשעת מסע, חולה,

על פני שדות קמלים - החלומות

משוטטים עדיין.

באשו

*

"ועתה, לפני הרבה הרבה שנים..."

ספור על רעידות-אדמה

מסופר סביב אש האח

קיורוקו המאה ה-16

*

חרקים, אל נא תבכו,

גם בין כוכבי השמים.

יש אהבות שנגזרה עליו פרידה

איסה, המאה ה-17

(שירי הייקו. בתרגום יהודית כפרי)

ולסיום:

לא-בודהיסט שאל את בודהא: על מה דרשת אתמול?

בודהא אמר:דרשתי על הנצחי.

- על מה דרשת היום?

- דרשתי על החולף.

- אתמול דרשת על הנצחי. מדוע זה דרשת היום על החולף?

בודהא אמר: אתמול זה היה נצחי. היום זה חולף.

*

הלילה ארוך

מחשבותי נשאות אלף שנים

הלאה

שיקי

(לאן נעלמו הקולות - ספורי זן ושירי הייקו. תרגם: יואל הופמן)

בשלב מסויים השבוע, בתוך יומיים שלושה של תזזיתיות פנימית סביב השאלה האם לעבור לבית אחר שבדיוק מתפנה עכשיו, בשכנות לחברות טובות, ביישוב אליו רציתי לעבור - אבל מה? המעבר צריך להיות עכשיו, כשאילה באמצע גן והחיים באמצע האינטנסיביות שלהם המשאבים מגוייסים למקומות אחרים והתשובה צריכה להיות מיידית.

אז, כאמור, באמצע האטרף ומתוכו נזכרתי בסיפר הקצר והיפה של קפקא - לפני שער החוק (מומלץ, מומלץ לקרוא).

בן הכפר בא אל השער והשומר בשער לא נותן לו להכנס והוא מוסיף ומפחיד אותו בכל המכשולים שעוד ניצבים בפניו אם ינסה להכנס והאיש לא פונה אחורה אבל גם חושש להכנס ורק מנסה פה ושם בעדינות בבקשות ובמתנות וכך הוא מוסיף ומזדקן ורגע לפני מותו הוא שאל את השומר למה בעצם הוא היחיד שהגיע לשער הזה וביקש להכנס בו והשומר עונה לו בזעף: "שום איש זלתך לא היה יכול להיכנס לכאן, כי הכניסה הזו נועדה רק לך, עכשיו אני הולך לסגר אתה". (סליחה, קפקא, על התקציר הרעוע).

נזכרתי בסיפור והוא חידד משהו בהתלבטות שלי - האם השער הזה (במקרה הזה - הבית שמתפנה, במקרים אחרים כל מיני דברים אחרים שמופיעים בחיינו ומזמנים לנו הזדמנויות), נועד לי, הוא מענה לבקשתי מהעולם למקום נעים ומחבק וקרוב לחברים טובים, וכל המכשולים הקונקרטים והרגשיים שגורמים לי להתלבט הם שומרי הסף שמטרתם לאתגר אותי בבחירה הזו ולומר בפה מלא "רוצה אני!"

או, שאלי, עם כל הפיתוי, מספיק עומד על הכף מהעבר השני בשביל שאגיד תודה ליקום שמקשיב כל כך יפה למשאלתיי ולהביע אמון שיגיע בית לא פחות מתאים שיגיע גם בזמן המדוייק יותר ושאוכל לבחור בו בלי לעבר את נדודי השינה שחוויתי השבוע בלילה, אחרי שאמרתי כן ולפני שאמרתי לא...

אז בחרתי להמתין. אולי ההקלה שבאה בעקבות ההחלטה מעידה שז הייתה הבחירה הנכנה.

מעבר לזה, כל התרחשות דרמטית כזאת מביאה בבת אחת אתגרים בכמה חזיתות במקביל ובעיקר מציפה הרבה רגשות. אחד הדברים שאני שמחה עליהם הוא שבניגוד לנטייתי הטבעית להשאר לגמרי לבד עם ההתלבטות והקושי - נעזרתי בחברים טובים שהקשיבו ועזרו לי להגיע לבהירות,

זה נכס שיש חברים וזו גדילה ולימוד לדעת להעזר.

המשך עוד יבוא (בנושא הבית).

אז עוד שבוע שמרגיש כמו חודש עבר עליי. הנה בחוץ סופסוף מזג אויר סגרירי אני יוצאת לבילוי אורבני קטן שאולי אפילו יסתיים בסרט בקולנוע אחרי שנות דור שלא ראיתי סרט.

שתהיה שבת שלום, מנוחה וברכה

ושנה טובה שתביא איתה מענים מדוייקים ושערים מוצלחים.

וזאת נסיכה אחת שמחה שמנסה ללבוש (לגרוב?) טייץ לבד



(תמונה נדירה שהיא מסורקת בצורה סבירה...)