לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה
 

עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד


עלה למעלה עלה כי כח עז לך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים, אל תכחש בם, פן יכחשו בך. דרוש אותם ויימצאו לך מיד. (הרב קוק)
Avatarכינוי: 

בת: 51




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2017    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

עברתי ליד - שיר לשבת ועוד...


11

עָבַרְתִּי לְיַד בֵּית הַסֵּפֶר שֶׁבּוֹ לָמַדְתִּי בִּנְעוּרָי

וְאָמַרְתִּי אֶל לִבִּי, כָּאן לָמַדְתִּי דְּבָרִים אֲחָדִים

וְלֹא לָמַדְתִּי דְּבָרִים אֲחֵרִים. כֹּל חַיַּי אֲנִי אוֹהֵב אַהֲבַת חִנָּם

אֶת הַדְּבָרִים שֶׁלֹּא לָמַדְתִּי. אֲנִי מָלֵא דַּעַת, אֲנִי מֻמְחֶה

בּוֹטָנִיקָה שֶׁל עֵץ הַדַּעַת טוֹב וְרַע, אֲנִי יוֹדֵעַ עַל פְּרִיחָתוֹ

וְעַל צוּרַת עָלָיו וּפְעֻלַּת שָׁרָשָׁיו, עַל מַזִּיקָיו וְעַל טַפִּילָיו,

אֲנִי עֲדַיִן חוֹקֵר אַתְּ הַטּוֹב וְהֵרַע וְאֶחְקֹּר עַד יוֹם מוֹתִי.

עָמַדְתִּי לְיַד בֵּית הַסֵּפֶר. בְּחֶדֶר הַזֶּה יָשַׁבְנוּ וְלָמַדְנוּ,

חַלּוֹנוֹת חַדְרֵי כִּתָּה תָּמִיד פּוֹנִים אֶל הֶעָתִיד

וַאֲנַחְנוּ חָשַׁבְנוּ לְתֻמֵּנוּ שֶׁזֶּה הַנּוֹף שֶׁרָאִינוּ מִן הַחַלּוֹן.

הֶחָצֵר הָיְתָה צָרָה וּרְצוּפָה אֲבָנִים גְּדוֹלוֹת.

אֲנִי זוֹכֵר אֶת הַמְּהוּמָה הַקְּצָרָה שֶׁל שְׁנֵינוּ

לְיַד הַמַּדְרֵגוֹת הָרְעוּעוֹת, הַמְּהוּמָה

שֶׁהָיְתָה הַתְחָלַת אַהֲבָה רִאשׁוֹנָה גְּדוֹלָה וְהִיא

מַמְשִׁיכָה לְהִתְקַיֵּם גַּם אַחֲרֵינוּ, כְּמוֹ בְּמוּזֵיאוֹן,

כְּמוֹ כֹּל דָּבָר בִּירוּשָׁלַיִם.

 

(מתוך: "האחרות היא הכול האחרות היא אהבה / יהודה עמיחי)

 

איזה יופי, נכון? למשל החלונות בחדרי הכיתה שפונים רק אל העתיד.

נראה כל כך ברור ומובן מאליו כשהוא כותב את זה כך.

הבאתי את השיר הזה לקבוצת מורים, והצעתי להם לכתוב מתוך המשפט הראשון שלו. (אני לא מדייקת - הבאתי להם את המשפט הראשון והצעתי להם לכתוב ורק אז הבאתי את השיר...). עלו דברים יפים ומרגשים. נראה שמה שמעלה תקופת הנעורים הזאת, שלא במפתיע, הוא לרוב דברים לא פשוטים.

 גם אני ניסיתי לכתוב (יותר על בית-הספר של הילדות, בקבוץ, מאשר של הנעורים - בי"ס משותף בקבוץ אחר).

ואני אפילו אשתף אתכם, רק קחו בחשבון שזה תרגיל כתיבה -

 

 

עָבַרְתִּי לְיַד בֵּית הַסֵּפֶר שֶׁבּוֹ לָמַדְתִּי בִּנְעוּרָי

וְאָמַרְתִּי אֶל לִבִּי

כאן זה היה,

ילדה, קבוצה, התכווצות, גדילה

כאן זה היה,

המטפלת, המורה

להיות דומה, להרגיש שונה

האחו, הפרדס והכפר הישן, סיורים בשעורי הטבע

מקומות שפותחים בי שערים

גומי וקלאס בהפסקה ולפעמים מתחלפת העונה

ילדה דקיקה, שיער נופל על העיניים, משקפיים במסגרת פלסטיק גדולה

תמיד יש מאחורי מה להתחבא

ותמיד יש את הספרים

ערימות ערימות של עולמות אחרים

מצילי נפשות, יוצרי חלומות

ילדה ביישנית ופקוחת עיניים,

אני מחפשת את הדרכים

לקחת אוֹתָךְ איתי

 

המקומות האלו של מפגש דרך טקסט, כשיש את המימד הכפול - של העוצמה של הטקסט בפני עצמו עם כל מה שהוא מביא איתו ועם זאת, גם השימוש בו כגשר אל עצמי, אל עצמנו - כשמדובר בקבוצה, או זוג או מספר אנשים. הם מהמקומות המרגשים והמשמעותיים שמלווים אותי כבר הרבה שנים. אלו פעמים רבות מקומות של צמיחה ושינוי.

כשאני שוכחת, באות החוויות שמזכירות לי ושגורמות לי לרצות מזה יותר ועוד.

לפעמים גם בבלוג שלי ובאחרים אני חווה את זה, במפגש בין הטקסט לדיאלוג שמתפתח בעקבותיו.

לשמחתי יש לי מקומות בחיים ואנשים שאיתם יש לי את החוויה הזו.

ויש בי גם רצון ושמחה לקראת עוד.

הנה, פה למשל, אני קוראת מה שעלה בי, בלי לחשוב יותר מדי, וכל כך הרבה מזה מדבר עם מי שאני היום –

מערכת היחסים בין אני לבין קבוצה/קהילה – יחסי חיבור, משיכה, קשר טבעי ומצד שני – רתיעה.

המקום הסגור, המתכנס – לעומת מקומות של סקרנות ופתיחה. ועוד...

וגם אני שואלת את עצמי מה קורה בתוכי במפגש בין אותה ילדה שחיה בי לנשמה שמתכנסת ומתפתחת בתוכי.

 

שנה שעברה הייתה לי תמונה מאד ברורה של קבוצה שנפגשת פעם בשבוע או שבועיים ופשוט קוראים ביחד שירה ואולי טקסטים נוספים ואז מדברים ומשתפים, אולי לפעמים קצת כותבים.

זה יכול לקבל כל מיני פנים וצורות. אני מגלגלת בתוכי רעיונות ונראה מה ייצא...

אני מקווה לא לוותר על זה למרות כל השינויים שבי וסביבי.

להיפך, אני מרגישה שזה יכול להיות עוד מקום שנותן כוח בתוך כל השינויים האלו.

עכשיו אני צריכה לחשוב איך ומה ומתי ואיפה ועם מי...(לפחות את הלמה יש לי J)

אני כותבת את זה פה. שתהיו לי עדים. שיש לי כוונה ורצון.

 

 

ומעבר לאלה - אני מזמינה אותכם גם לנסות. לאן לוקח אותכם המשפט הזה? מה אתם תאמרו אל ליבכם?

 

עָבַרְתִּי לְיַד בֵּית הַסֵּפֶר שֶׁבּוֹ לָמַדְתִּי בִּנְעוּרָי

וְאָמַרְתִּי אֶל לִבִּי

 

 ושבת שלום - שבת של שמחה שתהיה, או לפחות של שלוה.

 

נכתב על ידי , 12/10/2007 13:16   בקטגוריות אפשרות להכרות, בלוג ועוד, כתיבה שלי, שיר ועוד, ילדות  
26 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   2 הפניות לכאן   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יונת ב-25/10/2008 07:08
 



העבר מתנועע בתוך ההווה


היום הייתה ישיבה של מקום העבודה שלי (אחד מהם) באוניברסיטה העברית, בגבעת-רם.

בדרך לבית בלגיה, שם התקיימה הישיבה, חלפתי ליד בית הספרים הלאומי.

פתאום היה לי חיבור לאחד מזכרונות הילדות היקרים שלי.

אולי אחת הסיבות לכך שהגעתי בשלב מסויים לחיות בירושלים ואחר-כך בפריפריה שלה.

כבר 8 שנים בערך שאני פה, אבל מי סופר? (ומי היה מאמין?).

אז קוראיי הנאמנים מכירים את סיפורי הילדות שלי על העמק והטבע, שמחוברים שאופן עמוק לצד האמהי של המשפחה.

אבל מאבא קיבלתי אוצרות אחרים יקרים לא פחות, מופנמים לא פחות.

אתם יכולים לנחש שהייתי תולעת ספרים לא קטנה בתור ילדה (וגם הלאה והלאה..).

מקום האוצרות האמיתי, מעבר לספריית הילדים, היה "חדר העבודה" של אבא שלי.

ביתן קטן, נפרד מהבית (בילדותי היה ממוקם ממש במרכז בית הספר היסודי של הקיבוץ, כשעוד למדנו בתוך הקיבוץ),

כל כולו ספון בספרים, כתבי עת, תיקיות על כל נושא תרבותי שקיים, חילופי מכתבים עם אנשים מרתקים...

יכולתי לבלות שם שעות בחיטוטים ובהסתקרנויות. כמובן שגם לשירים הראשונים שהתאהבתי בהם, הגעתי דרך ספרים ששלפתי שם מהמדפים ולפעמים מגזרי עיתון שהסתובבו שם.

(סליחה, שום דבר לא "הסתובב" שם, הכל היה, ועדיין, בסדר מופתי, בניגוד מוחלט לאיך שהדברים נראים אצלי...).

חלק מרגעי החסד המיוחדים שלי עם אבא שלי, והנה אני מגיעה לירושלים, הוא שהחל מגיל מסויים (אין לי מושג איזה, בחיי, אבל כילדה), הייתי נוסעת איתו פעם בשנה-שנתיים ליום בירושלים.

ירושלים של אבא, היא לא אותה ירושלים שאני חיה ומסתובבת בה כיום, אם כי חוטים סמויים מחברים ביניהן.

ירושלים של אבא, היא מפגש עם אנשים חכמים, רובם זקנים, שחיים בדירות עם ריח של אירופה ברחביה, שלא ידעתי שהיא רחביה.

ביקורים אצל פניה שלום, למשל, האלמנה של גרשום שלום, והסיפורים שלה על הימים ההם ופינת בובות החרסינה הקטנות בסלון, בין כל הספרים הרבים. וכל פעם עוד אנשים, לפעמים שתיית תה בגן של בית אנה טיכו,

והחלק הכי אהוב עליי שעליו לא הייתי מוותרת -

ביקור בבית הספרים הלאומי.

מקום מרשים כשלעצמו מעצם קיומו, אבל אנחנו היינו יורדים ישר לקומת המרתף - משכנם המקודש של כתבי היד העתיקים והאנשים המסורים להם.

שם אבא שלי הכיר את כולם ובאיזשהו שלב היינו מתלווים לאחד מהם (אני חושבת שאני זוכרת את שמו, אבל אני לא בטוחה, אז לא רוצה להטעות) שהיה לוקח אותי איתו ופותח בפניי כתבי יד. מראה לי איך חוקרים את כתמי היין והסימונים המשפחתיים ודרכם מגלים עולמות שלמים שמתקיימים בתוך הספרים ומעבר להם.

הזכרונות שלי לא מדוייקים פה, אלו זכרונות יותר חושיים-חווייתיים מאשר מילוליים,

אבל אני זוכרת את ההתרגשות שלי, את המקומות העמוקים שננגעו בי, את הקסם שהילכו עליי הספרים ואנשי הספר,

אולי, וזה ניתוח מבוגר יותר, את התחושה שהאהבה שלי, התמימה, למילה הכתובה, היא חלק מעולם שלם ודורות ארוכים של אוהבים.

ואת הכיף שיש לי אבא כזה שפותח לי דלתות לכאלו עולמות.

(כמובן שברגעים אחרים בילדות גם התביישתי בו שהוא שונה, ולא לובש בגדי עבודה כשהוא בא לחדר אוכל ו"עושה לי בושות" מול ילדים אחרים עם הדברים המוזרים שהוא מתעסק בהם. היום נשארה רק הגאווה).

 

אז זהו. נגיעה קטנה של זכרון שעלה בי היום ליד בית הספרים באוניברסיטה

ולאחריו נזכרתי באחד השירים הראשונים שהתאהבתי בהם, ללא סיבה מוגדרת, כי היה בו משהו מוזר בעיניי

ובכל זאת הוא כבש אותי. אולי כי יש בו גם סיפור. אולי יש בו בעצם הרבה סיפורים.

גם בו נתקלתי אצל אבא. שיר שמדבר על המפגש הזה בין הזכרון להווה.

הנה -

 

זלדה

 

 

*

בְּאוֹתוֹ עֶרֶב מוּזָר

מִישֶׁהוּ שָׁאַל:

הַאִם אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת אֶת הֶעָבָר?

וְהָאִשָּׁה הַחוֹלָנִית עָנְתָה בְּזַעַף:

הֶעָבָר אֵינֶנּוּ תַּכְשִׁיט

חָתוּם בְּתוֹךְ קֻפְסָה שֶׁל בְּדֹלַח

גַּם אֵינֶנּוּ

נָחָשׁ בְּתוֹךְ צִנְצֶנֶת שֶׁל כֹּהַל -

הֶעָבָר מִתְנוֹעֵעַ

בְּתוֹךְ הַהֹוֶה

וְכַאֲשֶׁר הַהֹוֶה נוֹפֵל לְתוֹךְ בּוֹר

נוֹפֵל אִתּוֹ הֶעָבָר -

כַּאֲשֶׁר הֶעָבָר מַבִּיט הַשָּׁמַיְמָה

זוֹ הֲרָמַת הַחַיִּים כֻּלָּם,

גַּם חַיֵּי עָבָר רָחוֹק עַד מְאֹד.

 

אַךְ הָאִישׁ הַגַּלְמוּד מִלְמֵל:

וְהַלֹּא הָיָה פַּעַם אַבְרָהָם בַּתֵּבֵל

זֶה שֶׁלֹּא לָקַח אֲפִלּוּ חוּט

מִנֶּפֶשׁ מוֹלִידוֹ.

 

 

 

שירי זלדה, הוצאת הקבה"מ, תל-אביב, תשמ"ה, עמ' 222

 

 

נכתב על ידי , 19/6/2007 18:05   בקטגוריות ילדות, משפחה, שיר ועוד  
43 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של יונת הסלע ב-1/7/2007 17:22
 




דפים:  
30,192
הבלוג משוייך לקטגוריות: 30 פלוס , הורים צעירים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ליונת הסלע אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על יונת הסלע ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)