מזמן לא כתבתי
השיגרה עמוסה אפילו כשיש חופשים.
החגים היו בשבילי כמו אוויר לנשימה. הרבה זמן בית, זמן איילה, זמן חברים, חופש ארוך בצפון היפה,
הכי פחות זה נוצל למשימות שממתינות לי ונערמות זו על גבי זו,
אבל אני מפרגנת לעצמי את ההתאווררות הזו.
מה שיקשה יותר את החזרה לעבודה, הוא שאחרי הפסקה של חודש וחצי בקיץ (אבא שלה נסע להודו),
איילולי מסרבת לחזור ולשתות חלב גם מבקבוק/כוס ומוכנה רק לינוק וקצת לאכול אוכל מוצק,
מה שגורם לפעמים לכאבי לב, כשהיא רעבה ורחוקה ואני לא יכולה לעזור.
אני מקווה שלאט לאט זה יסתדר.
אולי ארבעת השיניים החדשות שצומחות - יגרמו לה לאכול יותר...
מעבר לזה, איילה המקסימה גדלה וגדלה, אוטוטו כבר תהיה בת שנה - זה ממש לא נתפס.
היא מאד מקסימה וסקרנית, אוהבת אנשים, אוהבת טבע, אוהבת לנסות להגיע לכל מקום אפשרי ולא אפשרי
ומביאה הרבה אור לחיים שלי ושל שאר האנשים שמקיפים אותה ואוהבים אותה.
זה סוג של קסם, לא חסרות לי התמודדויות בחיים ושאלות ודאגות,
אבל במה שאיתה יש איזו פשטות ושמחה
שממלאת לי את הלב והנפש.
יש כל כך הרבה מה ללמוד מהתום של התינוקות - מהאהבה שניתנת בפשטות נדיבה, מהמעברים המהירים בין בכי לצחוק,
מהמשחקיות האפשרית מכל חפץ ובכל מצב, מההקשבה לצרכי הגוף והלב.
(אמא שלי אמרה לי כשבקרתי את ההורים ב"חגים" - היא הדבר הכי טוב שקרה לך ב-35 שנה האחרונות...
צדקה. אין מתנה דומה לה. וגם אין אחריות דומה לזו)
כן, כן, אני מודעת לקיטש המתקתק שנסוך על הבלוג מאז שלולי נולדה.
אני לא חווה את החיים שלי עצמם כקיטש, ממש לא, יש בהם מהכל, כולל לא מעט אתגרים לא פשוטים,
אבל כשאני מנסה לומר את העיקר - זה חוזר לשם
למקום של היש.
טוב שכך, לא?
אה, פתאום נזכרתי שמה שגרם לי לרצות לכתוב הוא דוקא הנושא החם.
בית. בית. בית.
אני לא אפרט את כל אלו שעברתי. לא כעת.
אני באמת עסוקה בזה בשנים האחרונות - איך ליצור לעצמי בית חם ומזמין - מתחיל בבית הפנימי ועובר לחיצוני
ולפעמים הסדר הוא הפוך דוקא.
היום השאלה רק התעצמה - כי הבית הוא לא רק בשבילי אלא גם בשביל ילדתי.
כשהייתי בקיבוץ לא מזמן חשבתי על זה - מה נתנה לי הילדות שם, היציבות הזאת של אדמה, של בית אחד לאורך כל השנים (חוץ מהילדות המוקדמת), של תחושת השייכות למקום ולא רק לאנשים,
שאלתי את עצמי מה אני אוכל לתת לאיילה שלי מכל אלו?
בביתי השכור והארעי, בכך שהיא נולדה מראש לשני בתים - אני יודעת כבר שהיציבות הפיזית שאני יכולה להעניק לה מוגבלת,
ותחושת הבית תצטרך באמת לעבור בדרכים אחרות,
אני יודעת גם שאם ברור לי מה אני כן רוצה להעניק לילדות שלה - ומה אני רוצה להעניק לעצמי (גם חשוב)
אני צריכה להתכוונן לזה ולראות איך אני יוצרת את זה בחיים שלנו.
זה מזכיר לי מדרש יפה שקשור לזה מ"בראשית רבא" שמדבר על בריאת העולם ושואל למה נאמר -
"בראשית ברא אלוהים את השמיים ואת הארץ" -
איך נבראו השמיים לפני הארץ? מה יחזיק את השמיים אם אין את יסודות הארץ?
וזה ממשיך לדיון - מה חשוב בבניית בית (ואני מתייחסת לזה עכשיו באופן מטאפורי כמובן - לבנייה של כל דבר)
קודם לבנות את היסודות (האדמה, הבסיס, הגשמי) ועליהם את התקרה (השמיים, הרוח, הנפש)
או להתחיל בחיבור השמיימי ואז לחבר אליו יסודות.
שאלה מעניינת בשבילי היום - אני פוגשת אותה במקומות שונים בחיים.
שיהיה "אחרי החגים" מוצלח ושמח וימים יפים של לקראת חורף.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
