עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

הַחַלּוֹן / דליה רביקוביץ

מַה כְּבָר עָשִׂיתִי?

אֲנִי שָׁנִים לֹא עָשִׂיתִי כְּלוּם.

אֲנִי רַק הִסְתַּכַּלְתִּי בַּחַלּוֹן.

טִפּוֹת גֶּשֶׁם נִסְפְּגוּ לְתוֹךְ הַדֶּשֶׁא,

שָׁנִים עַל שָׁנִים.

זֶה הָיָה דֶּשֶׁא רַךְ וּמְשֻׁבָּח.

שַׁחֲרוּרִים הִתְהַלְּכוּ עָלָיו.

אַחַר כָּךְ פָּרְחוּ מַחֲרוֹזוֹת דַּקּוֹת שֶׁל פְּרָחִים זְעִירִים

בְּוַדַּאי בָּאָבִיב.

אַחַר כָּךְ צִבְעוֹנִים,

נַרְקִיסִים אַנְגְלִיִּים, לֹעַ הָאַרְיֵה

שׁוּם דָּבָר מְיֻחָד.

אֲנִי שׁוּם דָּבָר לֹא עָשִׂיתִי.

חֹרֶף וְקַיִץ הִתְהַפְּכוּ בֵּין גִּבְעוֹלֵי הַדֶּשֶׁא.

יָשַׁנְתִּי כָּל כַּמָּה שֶׁאֶפְשָׁר.

הָיָה זֶה חַלּוֹן גָּדוֹל דֵּי הַצֹּרֶךְ.

כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ צֹרֶךְ

רָאִיתִי בַּחַלּוֹן.

זהו, הגענו ל'אחרי' שאליו נדחה הכל ועכשיו כבר אין תירוצים.

מדי פעם אני רואה שיר שאני רוצה לכתוב לכם פה, או לשתף בפכי החיים או בנפלאות האילה

ואיכשהו אני לא מגיעה לזה. נראה מה ייצא עכשיו.

יש לנו חברה חדשה במשפחה,

נעים מאד, זוהי טיקה -

 מישהי שפגשתי בסיני כשהייתי שם עם לולי, התעקשה שהיא חייבת לתת את אחד מהגורים שנולדה לכלבה שלה לאיילה

ומכיוון שעוד לפני זה החלטתי שאני אאמץ עבורה חתול או כלב בסוף החופש הגדול, קבלתי את ההצעה

והיא הביאה לנו אותה כל הדרך ממצפה רמון.

אני מודה, לקח לי קצת זמן, אני בנאדם של חתולים ועם כל החמידות שלה כשבשבוע הראשון היא סימנה את כל הבית בפיפי וקקי -

והבלאגן הרב ממילא הלך והתעצם במאד - כמעט ונשברתי.

אבל בינתיים היא כבר הפכה לבת משפחה.

לולי לרוב שואלת עליה - "טיטה?" מיד כשהיא פוקחת את העיניים בבוקר (מכיוון שהיא ירשה את הגנים של אמא שלה - היא נוטה להשכים עם השמש, ילדתי), ואנחנו פותחים את הדלת ושתי הגורות עושות פיפיקקי בחוץ (טוב, נו, הגורת אדם לפעמים עושה אותו בסיר), ואנחנו נותנים לה 'הם' - אוכל ומים ומבלים את הזמן בחוץ עד שצריך לקחת את אילה לגן. אילה מושכת לטיקה בזנב ובאוזן, טיקה בתמורה סוחבת לה צעצועים, אילה סוחבת לה בחזרה, בקיצור - שמח בשכונה שלנו.

ילדים מאד אוהבים אותה והיא אותם, בפעם הראשונה שהיא פלשה לגן שמעלינו (אני גרה מתחת לגן-ילדים ובית-כנסת),

הגננות התעצבנו וחלק מהילדים נבהלו, בינתיים כבר סידרו לה פינה בחצר והם משוגעים על הבקורים שלה (הילדים לפחות),

האחיין של בקבוץ בכלל כמעט לא נתן לי לחזור הביתה איתה כי הוא רצה שהיא תשאר אצלו,

אז יש לה את זה, את הקסם.

 טיול ראשון של טיקה - בקבוץ, לאכול מהפיתה של הדרוזים

עובדות יפה בחול (גם אצל סבא וסבתא בקבוץ)

רציתי גם להגיד על עצמי ומתוכי, אבל אני קולטת שלמרות שהצלחתי לא להרדם עם אילה ויש לי רגעים פנויים -

אני לא באמת מחוברת כרגע, או לא מספיק פנויה. אני מרגישה את זה גם במילים שלי.

אז במקום זה - תקלטו איזה דבר מהמם צומח פה (או בשפתה - "פהפה")

מתוך שיר של שי דותן (בספר - אחר כך אני מוחק) -

4.

על סף שנתה

כמו על קצה מגלשה

אני מחכה

שתקיץ ותגלוש

אל ארגז החול של לבי.

5.

אני מפנה את הראש

והיא מטפסת עוד שלב

אל היום בו תרפה ממני

כמו עפיפון מן היד.

ועוד צ'ופר למתמידים,

קניתי ספר/חוברת מקסים  שנקרא - "כל העולם במילים שלנו"

נערים ונערות אפריקאים מגדירים מילים בעברית.

תעוד של פרויקט מקסים שנעשה עם ילדי פליטים מאפריקה בבי"ס דרור בתל-אביב,

מעין מילון של מילים בעברית שהן נתנו להן הגדרות וזה הופך לקובץ שירים קצרים ונוגעים.

הנה אחד, אולי בעתיד אביא עוד -

רצון

רצון זה מה שאתה רוצה לעשות עכשיו.

תקווה זה משהו שאני רוצה לעשות בעתיד ורצון זה לעכשיו או למחר.

אני רוצה לשתות עכשיו.

אני רוצה לעשות צמות בשיער.

מה הרצון שלך?

אני רוצה שיהיה שקט ברחוב.

אני רוצה שיהיה פחות חם.

אני רוצה ללכת לים.

אני רוצה שלום.

כולם רוצים שלום.

ורק עוד דבר קטן - שתקתי כל תקופת החגים ולא אחלתי אפילו שנה טובה - אז שתהיה - טובה מאד!