אז היום, בלימוד השבועי שלי על שנת השמיטה. קראנו את הקטע הזה (מתוך מדרש תנאים לספר דברים ט"ו, ח' - במקרה או לא במקרה פרשת השבוע שלי - 'ראה') -
"שתי ידיים הן, אחת עליונה ואחת עליונה; העליונה פתוחה ליתן והתחתונה פתוחה ליטול,
והנותן צריך לתת הודאה לפני המקום שנותן ואינו נוטל, שנאמר 'כי פתח תפתח'
עד שלא תפתח, פתח ידך ליתן עד שלא תפתח ידך ליטול.
כדרך שאתה פותח , כך פותחין לו...".
אני כתבתי בעקבות זה את שלי -
יָד פְּתוּחָה, פְּרוּשָׂה, נוֹשֶׁמֶת
לֵאנְד כַּערְט שֶׁל שְׁבִילֵי הַלֵּב וְהַנֶּפֶשׁ
מִכָּאן זוֹרֵם, מִכָּאן נֵחְסַם, מִכָּאן נִפְתַחַת דֶּרֶךְ חֲדָשָׁה
יָד פְּתוּחָה נוֹשֶׁמֶת לְעֻמָּתָהּ
הַיָּד הַמְּצַפָּה, הַיָּד הַצּוֹפִיָה
הֶחָלָל בֵּינֵיהֶן
נְקוּדַת הַמַּגָּע
* לאנד כערט - מילולית - מפת הארץ. ספציפית - מתוך מעשיה של ר' נחמן מברסלב (מעשה מבעל תפילה)
מפה ששייכת ל'חכם המלך' בצורת כף יד שמשורטטים בה כל השבילים בין כל העולמות.
ואז, דרך נשימת הידיים, נזכרתי בשיר מאד אהוב, שאין לי ספק שכבר הבאתי פה, של אמיר גלבוע ,
הרבה פעמים בחיים השיר הזה מאד מתחבר לי לזמן ולמקום
ועכשיו שוב - רגע (טוב נו, 3 ימים), לפני שאני עוזבת את בית העץ הקטן שגרתי בו תקופה לו קצרה
משאירה בו את מגעי לבאים אחרי והולכת הלאה.
בַּשְּׁבִיל הַזֶּה וַדַּאי לִי שׁוּב לֹא אֶעֱבֹר
בַּשְּׁבִיל הַזֶּה וַדַּאי לִי שׁוּב לֹא אֶעֱבֹר. עַתָּה
אֶלְחַץ כַּף יָדִי אֶל קְלִפַּת הָעֵץ. אֶפְשָׁר עוֹד
לִפְנֵי שֶׁיֵּרֵד הַגֶּשֶׁם יַעֲבֹר כָּאן מִי אַחֵר וְיִלְחַץ
גַּם הוּא כַּף יָדוֹ אֶל קְלִפַּת הָעֵץ וּבְלִי
דַּעַת יוֹסִיף מַגַּע אֲוִיר עַל גַּבֵּי מַגַּע אֲוִיר.
וְאַחַר יָבוֹא הַגֶּשֶׁם. וְכָל הַמַּגָּעִים עִמּוֹ יִגְלְשׁוּ מַטָּה אֶל
אַדְמַת גֶּזַע הָעֵץ וְיִסָּפְגוּ בְּאַדְמַת גֶּזַע הָעֵץ וְיָבוֹאוּ בַּשָּׁרָשִׁים וְיַעֲלוּ
בַּגֶּזַע וּבָעֲנָפִים וִימַלְּאוּ אֶת הֶעָלִים יַרְקוּת
חֲדָשָׁה. הֵיכָן אֶהֱיֶה אֲנִי כַּאֲשֶׁר נְשִׁימַת יָדַיִם יְרֻקָּה
וּקְצָרָה שֶׁלִּי וְשֶׁל הַבָּא אַחֲרַי יִשְׁתַּלְּבוּ בַּמֶּשֶׁךְ
הַנּוֹשֵׁם שֶׁל יְרוֹק הָעַד.
אמיר גלבוע
(בא לי לקרוא שוב הרבה שירה. אבל כרגע כבר כל הספרים ארוזים. אצטרך להתאפק כמה ימים)
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
