עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

איקיוויזי שלחה לי במייל (תודה!) שיר יפה של מרגרט אטווד - משוררת וסופרת מעולה לטעמי.

רציתי לשתף גם אותכם -

(הילדה שלי עדיין לא לומדת לאיית אבל יום יום היא טועמת מילים חדשות על לשונה ומיילדת אותן לעולם - חדשות)

להקסים באותיות

הַבַּת שֶׁלִי מְשַׂחֶקֶת עַל הַרִצְפָּה
בְּאוֹתִיוֹת שֶׁל פְּלַסְטִיק,
אֲדוֹם, כָּחוֹל וְצָהוֹב חָזָק,
לוֹמֶדֶת לְאַיֵית,
לְהַקְסִים,
אֵיךְ לְהַפִיחַ קְסָמִים בְּאוֹתִיוֹת.
 
אֲנִי תּוֹהָה כַּמָהּ נָשִׁים
הִתְעַלְמוּ מִבְּנוֹתֵיהֵן,
סַגְרוּ עַצְמָן בַּחֲדָרִים,
הוֹרִידוּ אֶת הַוִּילוֹנוֹת
כְּדִי לְהַזְרִיק מִלִּים לַוְּרִידִים.
 
יֶלֶד אֵינוֹ שִׁיר,
שִׁיר אֵינוֹ יֶלֶד.
אֵין פֹּה אֶפְשָׁרוּת בְּחִירָה.
מִצָּד שֵׁנִי.
 
אֲנִי חוֹזֶרֶת לַסִּפּוּר
עַל הַאִשָּׁה שֶׁנִתְפְּסָה בַּמִּלְחָמָה
בִּשְׁעַת צִירִים וְקַשְׁרוּ אֶת יְרֵכֵיהַ
כְּדֵי שֶׁלֹא תּוּכַל לָלֶדֶת.
 
אֵם קַדְמוֹנִית: הַמַּכְשֵׁפָה הַבּוֹעֶרֶת,
פִּיהַ חָסוּם בְּעוֹר
לַחֲנוֹק אֶת הַמִּלִּים.
 
מִלָּה אַחַר מִלָּה
אַחַר מִלָּה זֶה כּוֹח.
 
בַּנְקוּדָה שֶׁבָּהּ הַשָׂפָה נְסוֹגָה
מִפְּנֵי עֲצָמוֹת מְלוֹהֲטוֹת, בַּנְקוּדָה
שֶׁבָּהּ הַסֶּלַע נִבְקַע וְחֲשֵׁכָה
נִשְׁפֶּכֶת מִמֶּנוּ כְּמוֹ דָּם,
בִּנְקוּדַת הַרְתִיחָה שֶׁל הַשָּׁחָם
כְּשֶׁהַעֲצָמוֹת יוֹדְעוֹת
שֶׁהֵן חֲלוּלוֹת וְהַמִלָּה
מִתְפַּצֶלֶת וּמוּכְפֶּלֶת וְדוֹבֶרֶת
אֶת הַאֱמֶת וְהַגּוּף
עַצְמוֹ הוֹפֵךְ לְפֶה.
 
זוֹהִי מֶטַאפוֹרָה.
 
אֵיךְ אַת לוֹמֶדֶת לְהַפִיחַ קְסָמִים בְּאוֹתִיוֹת?
דָּם, שָׁמַיִם וְהַשֶׁמֶש,
הַשֵׁם שֶׁלַךְ קוֹדֵם,
הַפַּעַם הַרִאשוֹנָה שֶׁקָרָאת בְּשֵׁם, שְׁמֵךְ הַפְּרָטִי,
הַמִּלָּה הַרִאשׁוֹנָה שֶׁלַךְ.

תרגום: הילה אהרון בריק

אתם מכירים את הדרכים האלו שהרגליים שלכם מכירות כבר מעצמן והראש והלב חופשיים לשיטוטיהם?

יש כאלו רבות בקיבוץ שבו גדלתי ובסביבה הקרובה שלו, בכל מקום שגרתי בו נוצרו כאלו

נוצרו לי גם כאלו בנהיגה מאז שהתחלתי לנהוג לפני שנתיים,

עכשיו שבתי מאחת כזאת. נוגעת לי במיוחד.

עברתי למושב שבו אני גרה חודשיים לפני הלידה, באיזשהו שלב אבא של איילה הכיר לי את דרך הקיצור אל ההר שקרובה מאד לבית שבו אני גרה מאז ועד היום, ומתישהו לקראת הלידה התחיל להווצר לי המסלול שעליו שבתי שוב ושוב -

להגיע אל ההר, לרדת אל הואדי, ללכת אותו עד קצהו, לשוב חזרה, לעצור לנשימה קלה ליד המעין ולשוב ולטפס דרך הישוב הביתה.

לא דרך קצרה, היום זה היה שעה וחצי בהליכה רצופה, לא איטית.

בכל הזדמנות שיכולתי הלכתי את הדרך הזו, אפילו בשלג - ימים ספורים לפני תאריך הלידה המשוער,

אחרי שהתאוששתי קצת מהלידה חזרתי ללכת אותו, כמעט יום יום, היא עליי במנשא הרקום היפה,

ואני הולכת והולכת, נעה בין קשב החוצה לקשב פנימה, לקשב אליה (שנעה בין ערות רגועה לשינה)

בין חיוך של אושר לדמעות שיורדות מעיניי.

ככה עשיתי כמה חודשים טובים.

היום אני יודעת וגם יכולה להגיד שההליכה הזאת הצילה אותי במידה רבה מלשקוע בסוג של דכאון,

כל כמה שהייתי מאושרת עם הנסיכה שנולדה התינוקת הכי מופלאה ורגועה ומוארת שיכולתי לאחל לעצמי,

כמה שזרמתי בטבעיות לתוך האמהות,

היה גם קושי עצום.

התמודדות עם ימים ושבועות שבהם כמעט 24 שעות רק אני והיא לבד, או אני עצמי לבד, מה שהיה אפילו יותר קשה

ויכולת מועטה מאד מבחינה טכנית (ואולי גם רגשית) לשנות את זה.

ויחד עם זה מאבק מודע לדאוג לכך שלא תהיה לילדה שלי אמא עצובה.

אני חושבת שחוץ מהטוב הבסיסי שיש בהליכה ותנועה והחומרים הכימיים למיניהם שזה משחרר,

בשבילי כשאני בבית לבד - יש סיכוי גדול בהרבה שארגיש בודדה,

מאשר כשאני בטבע לבד והבריאה מתלווה אליי.

ממקום אחר, אני יכולה להגיד שהחיבור לטבע הוא מתנה שקיבלתי מגיל אפס מאמא שלי,

אמא שלי קיבלה אותה באופן ברור מאמא שלה ובאופן רוחני וגנטי גם מאבא שלה (שכבר לא היה בחיים כשהיא נולדה)

ומכיוון שבקרתי בבית/משק חקלאי שבו סבתא שלי גדלה בצ'כיה, אני יודעת שגם סבתא שלי ינקה את החיבור לטבע עם חלב אימה.

(והראיה - בזמן שאני תכננתי לצאת, אמא שלי התקשרה ואמרה שהיא יוצאת עם אחותי והאחיינית לגלבוע לחפש פטריות).

כמו שקראתי ספרים מעל הראש של אילה בזמן שהיא ינקה ממני או ישנה עלי מגיל אפס כמעט,

ככה גם יכולתי לתת לה משהו שקשור לחיבור לאדמה, לרוח, לעצים.

זו אני, זה מה שיש לי לתת לבתי.

אני חוזרת לדרך הספציפית הזו,

זו הדרך שקשורה בלבי ובגופי לתקופת לידתה של לולי היקרה.

הרבה זמן לא הלכתי אותה, אילה כבר גדולה וכבדה מבחינתי בשביל לקחת אותה במנשא דרך כזאת וקטנה מכדי ללכת אותה ברגל,

ולבד לא יצא לי.

היום אחרי שהעברתי אותה לבלות עם אבא שלה וכל המשפחה, היה מזג אוויר כל כך יפה אחרי הגשם של אתמול

שרגליי הובילו אותי אל אותה הדרך.

חשבתי לחפש גם פטריות, אמנם אני לא אוהבת לאכול, אבל האתגר...

(יש שני כללים שאני מכירה מנסיוני הקטן בחיפוש פטריות, אורניות לפחות - הראשון הוא שהן לא ידעו שאת מחפשת אותן, אחרת הן יתחבאו, והשני הוא שברגע שאת מוצאת אחת משהו נפתח בנתיב ובאמון בינך לבינן ולפתע מתגלה עוד אחת ועוד אחת )

לא הלך לי איתן היום, לא מצאתי אפילו אחת, אבל קטפתי קצת קורנית ובעיקר הלכתי בדרך,

נתתי לדברים שהתעוררו בי להתעורר.

עוד מעט קט אילה בת שנתיים והקירבה לתאריך הזה ממילא מחייה רגשות ותחושות וזכרונות בתוכי.

אז היום הלכתי בדרך

ונתתי לה לדבר אליי.