עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

בשלב מסויים השבוע, בתוך יומיים שלושה של תזזיתיות פנימית סביב השאלה האם לעבור לבית אחר שבדיוק מתפנה עכשיו, בשכנות לחברות טובות, ביישוב אליו רציתי לעבור - אבל מה? המעבר צריך להיות עכשיו, כשאילה באמצע גן והחיים באמצע האינטנסיביות שלהם המשאבים מגוייסים למקומות אחרים והתשובה צריכה להיות מיידית.

אז, כאמור, באמצע האטרף ומתוכו נזכרתי בסיפר הקצר והיפה של קפקא - לפני שער החוק (מומלץ, מומלץ לקרוא).

בן הכפר בא אל השער והשומר בשער לא נותן לו להכנס והוא מוסיף ומפחיד אותו בכל המכשולים שעוד ניצבים בפניו אם ינסה להכנס והאיש לא פונה אחורה אבל גם חושש להכנס ורק מנסה פה ושם בעדינות בבקשות ובמתנות וכך הוא מוסיף ומזדקן ורגע לפני מותו הוא שאל את השומר למה בעצם הוא היחיד שהגיע לשער הזה וביקש להכנס בו והשומר עונה לו בזעף: "שום איש זלתך לא היה יכול להיכנס לכאן, כי הכניסה הזו נועדה רק לך, עכשיו אני הולך לסגר אתה". (סליחה, קפקא, על התקציר הרעוע).

נזכרתי בסיפור והוא חידד משהו בהתלבטות שלי - האם השער הזה (במקרה הזה - הבית שמתפנה, במקרים אחרים כל מיני דברים אחרים שמופיעים בחיינו ומזמנים לנו הזדמנויות), נועד לי, הוא מענה לבקשתי מהעולם למקום נעים ומחבק וקרוב לחברים טובים, וכל המכשולים הקונקרטים והרגשיים שגורמים לי להתלבט הם שומרי הסף שמטרתם לאתגר אותי בבחירה הזו ולומר בפה מלא "רוצה אני!"

או, שאלי, עם כל הפיתוי, מספיק עומד על הכף מהעבר השני בשביל שאגיד תודה ליקום שמקשיב כל כך יפה למשאלתיי ולהביע אמון שיגיע בית לא פחות מתאים שיגיע גם בזמן המדוייק יותר ושאוכל לבחור בו בלי לעבר את נדודי השינה שחוויתי השבוע בלילה, אחרי שאמרתי כן ולפני שאמרתי לא...

אז בחרתי להמתין. אולי ההקלה שבאה בעקבות ההחלטה מעידה שז הייתה הבחירה הנכנה.

מעבר לזה, כל התרחשות דרמטית כזאת מביאה בבת אחת אתגרים בכמה חזיתות במקביל ובעיקר מציפה הרבה רגשות. אחד הדברים שאני שמחה עליהם הוא שבניגוד לנטייתי הטבעית להשאר לגמרי לבד עם ההתלבטות והקושי - נעזרתי בחברים טובים שהקשיבו ועזרו לי להגיע לבהירות,

זה נכס שיש חברים וזו גדילה ולימוד לדעת להעזר.

המשך עוד יבוא (בנושא הבית).

אז עוד שבוע שמרגיש כמו חודש עבר עליי. הנה בחוץ סופסוף מזג אויר סגרירי אני יוצאת לבילוי אורבני קטן שאולי אפילו יסתיים בסרט בקולנוע אחרי שנות דור שלא ראיתי סרט.

שתהיה שבת שלום, מנוחה וברכה

ושנה טובה שתביא איתה מענים מדוייקים ושערים מוצלחים.

וזאת נסיכה אחת שמחה שמנסה ללבוש (לגרוב?) טייץ לבד



(תמונה נדירה שהיא מסורקת בצורה סבירה...)

זה עתה שבתי מטיול בקטע של שביל ישראל שליד ביתי עם ארבעה חברים שחלקם עושה את שביל ישראל לכל אורכו שבוע אחר שבוע.

זו הפעם הראשונה שבה בקרתי בחלק מהמקומות מאז השריפה שהייתה לפני מספר חודשים (למי שזוכר שסיפרתי).

הוקסמתי במיוד ממטע של דקלים (סוג של דקלי נוי) שתמיד היה סבוך ומלא עשבים ולכן מעולם לא נכנסתי לתוכו, שהפך מתוך השריפה הזו לסוג של מרחב קסום.

על העצים עצמם רואים גם את אותות השריפה ב"כתב-יד" שחור שניתן לנסות לפענח את סיפורו

וגם את ההתחדשות הירוקה בצמרותיהם.

אלו צילומים מהטלפון, אבל בכל זאת, לפחות עבורי משהו מהאיכות של המקום עברה

ויותר חשוב זה מהדהד גם לי תחושה של התחדשות שמתחילה לפעם בי בזמן האחרון ומצמיחה בי מחשבות וחלומות

וגם מחשבות על שינוי וטרנספורמציה, במיוחד כזו שקורית גם מתוך אש גדולה.

בסוף הטיול יצאנו מהאזור המיוער יחסית שהלכנו בו כל הדרך אל השדה הפתוח הזה. בבת אחת עצרנו ונשמנו נשימה גדולה.


אבל כל כך מוזר לטייל בטבע בפאתי ינואר ושכל הטבע עדיין קיצי כמעט כולו חוץ ממעט רקפות, סתווניות וכרכומים. יבש.