למחרת
ביצוע: יהודית רביץ מילים: לאה גולדברג לחן: יהודית רביץ
הירוק היום ירוק מאוד.
והאפור היום אפור מאוד.
וקצת שחור ואין לובן בעיר.
והנסער היום נסער מאוד.
והעבר היום - עבר מאוד.
קצת עתיד, ואין הווה באוויר.
ועוד לא קל לנשום, ועוד לא קל לחשוב מול הרוח.
ומאוד לא פשוט לחכות.
הסערה נוגעת בריסים, ומשתבר כל רגע לרסיסים.
אך הירוק היום ירוק מאוד
אולי לא כך בדיוק, אך זה השיר שהתנגן בי הבוקר, כשניסיתי להכניס למילים את האביב הזה ומה שהוא מביא איתו. לא כל כך עבר כמו הרבה הווה והרבה קורה, אם לא מבחוץ, אז בתוכי. והחיים מאד חיים. וזה ממלא ולעיתים לא קל לנשום מול הרוח.
וכשאני מנסה לפרט, אני מוצאת את עצמי מוחקת אחרי רגע כי גם לא מסתדרות לי המילים.
אז למה בכל זאת להביא אותן?
אולי כי זה המקום שלי וככה אני עכשיו.
אתמול התחלתי קורס שאני רואה שאהנה ממנו מאד, מקום שמתייחסים בו לטקסטים ולאנשים ולחיבור ביניהם, כלבבי - ישר אני מרגישה בו בבית.
אני גם רואה כבר שאחזור משם עם טקסטים יפים וודאי שגם אותכם אפנק בהם מפעם לפעם.
הנה הראשון -
קול קבצני / אלחנדרה פיסארניק
וַאֲנִי עוֹד מְעִזָּה לֶאֱהֹב
אֶת צְלִיל הָאוֹר בְּשָׁעָה מֵתָה,
אֶת צֶבַע הַזְּמַן בְּקִיר נָטוּשׁ.
בְּמַבָּטִי אִבַּדְתִּי הַכֹּל
כָּל כָּךְ רָחוֹק לְבַקֵּשׁ. כָּל כָּךְ קָרוֹב לָדַעַת שֶׁאֵין.
(מתוך: 'בלילה הזה. בעולם הזה', תרגמה: טל ניצן)
משוררת ארגנטינאית. גם התרגום מופלא בעיניי. החל מהכותרת ועד למשפט האחרון -
"כל כך רחוק לבקש. כל כך קרוב לדעת שאין"
עד לאן מגיעה הבקשה, הכמיהה. עד כמה היא קרובה לידיעה הנישאת צמוד לגוף?
והן בכל זאת נשארות צמד, כמו בריקוד, יד אחת נישאת למרחק, מבקשת,
והיד השניה - קרובה, אולי קמוצה, אולי מנחמת, יודעת.
והשיר השני -
בְּסִיד הַכְּתָלִים,
בֵּין אֵלוֹת הַקִּיר הַגְּבוֹהוֹת, מֵחוּקוֹת הַפָּנִים
כְּתוּבָה שֶׁאֶלָתוֹ שֶׁל הַבַּיִת
מִי כָּאן הַיֶּלֶד?
(מתוך: 'אם ההר נעלמה')
הנה כמובן, יום אחרי שטולטלתי עם ביתי. ברוחי כבר עברתי דירה ועברתי וזרקתי וסדרתי והצטערתי ושמחתי ונלחצתי והתרגשתי והזמנתי ובסוף נשארתי, אחרי כל אלה, הוא בא אליי למחרת בשיר - כי ככה דברים עובדים בעולם הרוח והנפש שבעולם הזה.
מי כאן הילד? שואל הבית
יום אחרי שאני שאלתי - מי כאן הבית?
ופתאום צמחו פה על הדף (האלקטרוני) - ילדה ובית ואני נגשת למדף ומוציאה את ספר השירים של נורית זרחי, שכותבת לילדים שירים 'של מבוגרים' וכותבת למבוגרים שוב ושוב על הילדה שהייתה והילדה שחיה בה, ובספר זה 'התקרה עפה', היא כותבת גם הרבה על הבית והחיים שבו ומערכת היחסים שנרקמת איתו. אולי זה שיר שקצת קשה לקרוא. דמיינו לכם כשאתם קוראים ששמתי פה וידאו קליפ מיו-טיוב והתמונה הראשונה בו היא של ילדה קטנה עומדת במרכז חדר גדול ומרוהט בבית אבן, ונושאת את עיניה למעלה. תמשיכו משם.... -
הַתִּקְרָה עָפָה / נורית זרחי
הַיַּלְדָּה בְּבֵית הָאֶבֶן הִבִּיטָה לְמַעְלָה וְרָאֲתָה אֵיךְ הַתִּקְרָה מִתְרַחֶקֶת כֹּל יוֹם יוֹתֵר וְיוֹתֵר.
זוֹ טָעוּת, אָמְרָה הַאִם.
אֲבָל הַתִּקְרָה עָפָה.
לָמָּה בָּאתֶם? שָׁאֲלָה הַיַּלְדָּה אֶת הַשָּׁמַיִם שֶׁנִּכְנְסוּ פְּנִימָה עִם שׁוּלֵיהֶם הַמְנֻמָּרִים בְּנֶצַח.
זוּזִי מֵהָאוֹר, אָמְרוּ סוֹרְגֵי הַשָּׁמַיִם, בִּגְלָלֵךְ הִפַּלְנוּ עַיִן בְּבֶגֶד הַבְּדִידוּת.
וְהֵם דָּחֲפוּ אֶת הַיַּלְדָּה לְתוֹךְ חוֹר הָאֵין.
אוּלַי רְאִיתֶם פֶּה תִּקְרָה? שְׁאֵלָה הַיַּלְדָּה אֶת הַסּוּסִים שֶׁדָּהֲרוּ שֵׁם בִּנְחִירַיִם רְתוּחֵי קֶצֶף.
זוּזִי מֵהַשּׁוּרָה, אַתְּ עוֹצֶרֶת בַּעֲדֵנוּ לִפְרֹם אֶת הַמֶּרְחַקִּים.
וְהֵם דָּחֲפוּ אוֹתָהּ לְתוֹךְ פִּי הַגֶּשֶׁם, שָּׂם עָמְדָה הַתִּקְרָה.
מָה אַתְּ עוֹשֶׂה פֶּה? זוֹ הָיְתָה טָעוּת מִצִּדְּךָ לָעוּף, אָמְרָה הַיַּלְדָּה.
הַמְּאֻזָּן הוּא הַעֲמָדַת פָּנִים, אָמְרָה הַתִּקְרָה.
טָעוּת מִצִּדֵּךְ לְחָשׁוּב שֶׁיֵּשׁ לָךְ פָּנִים, אָמְרָה הַיַּלְדָּה.
זוֹ גַּם טָעוּת שֶׁיַּלְדָּה תִּרְאֶה שֶׁהַתִּקְרָה עָפָה.
לְגַבֵּי מִי שֶׁשּׂוֹנֵא הַעֲמָדַת פָּנִים, אֲנִי לֹא יַלְדָּה, אָמְרָה הַיַּלְדָּה, וְדָחֲפָה אֶת הַתִּקְרָה לְמָטַה.
בַּבַּיִת אָמְרָה הַאִם תַּלְבִּישִׁי אֶת הַתִּקְרָה, סָרַגְתִּי לָהּ סוּדָר.
טוֹעֶה מִי שֶׁחוֹשֵׁב, אָמְרָה הַיַּלְדָּה, שֶׁאֶפְשָׁר לְהַלְבִּישׁ אֶת פֶּצַע הַבְּדִידוּת.
(מתוך: 'התקרה עפה')
משמח אותי לראות איך ממקום קצת חסר מנוחה, אני נכנסת אל המילים, משוחחת איתם קצת
והנה נפתח בי משהו חדש.
כרגיל, אשמח מאד לשמוע, מה בכם נגע, מהשירים, מהתמונות, מהתחושה.
שיהיה יום טוב !
* סליחה על הבלאגן בפונטים ובגדלים.
* מפנה אותכם לעלמק - מאד חשוב ורלוונטי מה שהיא כתבה.
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
