עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

לא ייאמן.

ניסיתי להזכר היכן הייתי בפסח שנה שעברה, היה לי מחוק לחלוטין. תארתי לי שהסיבה שאני לא זוכרת היא שהייתי בקיבוץ

אצל ההורים ומכיוון שאני רגילה,גם לא נחרט לי בזכרון.

אתמול, התכתבות עם חברה צ'כית שהכרתי בקיץ בהודו, הזכירה לי את הסדר שעשיתי בעיירה הסמוכה לקניז'דוב, הכפר שסבתא שלי גדלה בו, המסעדה שישבתי בה עם אמא שלי ואחי, הדוד והבן-דוד.

הזכרון היה חזק. החיבור העמוק הזה לשורשים, מחובר אצלי ישירות להפיכתי שלי לאם.

ועדיין, הייתי בטוחה שזה קרה לפני שנתיים,אז הלכתי לזכרון הוירטואלי שלי - הבלוג,

גיליתי שכל המסע הזה, המשמעותי כל כך, היה ממש לפני שנה,

זה רק הוכיח לי עד כמה כל התקופה הזו של ההריון והחיים החדשים שאחריו-

יצאה ממדי הזמן והמקום הרגילים.

השנה הזו ללא כל ספק הייתה השנה הארוכה בחיי.

ומתוך זה יצא לי שיטוט מחודש בנבכי הבלוג, זה סוג של פלא ומתנה שלי אל עצמי, איך נאגרו בו פיסות חיים שלי,

זה איפשר לי להסתכל בפרספקטיבה על התקופה שעברה.

למשל כל ההתאהבות והכניסה להריון - אני רואה איך הם באו אחרי תקופה שחוויתי בה פתיחה מאד גדולה, של הלב והנפש

ויחד עם זה היה גם המסע ההוא שאפשר כאמור חיבור לשורשים ועבודה משמעותית שלי מול המשפחה שלי,

הכל ביחד פתח פתח והבשיל את הנפש לשינוי הגדול שהגיע.

היום לעומת זאת אני מרגישה קצת הפוך - אמנם איילה הביאה ומביאה לי אור גדול,

אבל אני עצמי נמצאת במקום הרבה יותר מכונס - מין בועה שלי עם עצמי ושלי עם אילה.

(ומצד שני כבר מתחילים לצוץ הנטיה והרצון לשינוי וליציאה אל העולם)

עם כל הקושי שבזה לעיתים, אני גם מרגישה את הצורך בהתכנסות הזאת ובעיכול של כל השינויים שעברו ועוברים

וברור לי שאחריה שוב תבוא הפתיחה והמקום החדש.

אני אנסה למצוא את הזמן לקראת יום השואה השבוע, לקרוא שוב את הרשמים שלי מהמסע ולראות היכן הם פוגשים אותי היום.

בינתיים קישור למכתב שכתבתי לסבתא שלי לקראת הנסיעה

והנה אני מביאה שיר אחד שפרסמתי בערך היום לפני שנה  (קצת לפני פסח שנה שעברה)

אני מצרפת גם את מה שכתבתי אז יחד איתו שמתאים לי גם להיום,

(גם היום אני צריכה להתחבר ולהשקיט ולהזכר)

זו הגדולה של שירים מדויקים - שאפשר להתחדש במפגשים איתם.

התהלכתי בעיר ימי-ביניימית / אדם זגייבסקי

הִתְהַלַּכְתִּי בְּעִיר יְמֵי-בֵּינַיְמִית

לְעֵת עֶרֶב אוֹ עִם שַׁחַר

הָיִיתִי צָעִיר מְאֹד אוֹ זָקֵן דַּיִּי.

לֹא הָיוּ עִמִּי, לֹא שָׁעוֹן

וְלֹא לוּחַ שָׁנָה, רַק הַדָּם הָעִקֶּשׁ

מָדַד אֶת הַמֶּרְחָק הַנִּצְחִי.

יָכֹלְתִּי לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ אֶת חַיַּי

אוֹ לֹא אֶת חַיַּי,

הַכֹּל נִרְאָה קַל,

חַלּוֹנוֹת בָּתֵּי הָאֶבֶן לֹא הָיוּ מוגפים לַחֲלוּטִין,

גּוֹרָלוֹת זָרִים נִפְתְחוּ קִמְעָה.

הָיָה אָבִיב אוֹ רֵאשִׁית קַיִץ,

חוֹמוֹת חַמּוֹת,

אֲוִיר רַךְ כְּמוֹ קְלִפָּה שֶׁל תַּפּוּחַ זָהָב;

הָיִיתִי צָעִיר מְאֹד אוֹ זָקֵן דַּיִּי,

יָכֹלְתִּי לִבְחֹר, יָכֹלְתִּי לִחְיוֹת.