עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

תודה למברכים ולדואגים - שבנו בשלום - שלמות ושמחות

מאז שנולדה הנסיכה, לא רק שלא היה לי חופש כזה, אלא בעיקר לא הרגשתי כל כך חופשייה

כראוי לחג החרות

שואפת לקחת איתי הלאה מהרוח הזאת המיוחדת והזמן הזה האחר ונקיון הלב

וגם לאילה היה נפלא - עם הים והאבנים והחול, עם החתולים והכלבים, עם תכלת החבר שלה ושאר החברים והמרחב הזה

הנסיכה ישנה כבר, אני כמעט סיימתי להשליך לכל עבר דברים בנסיון לארוז ולהתארגן

מה שכחתי? מה לקחתי יותר מדי?

ועוד מעט אני אחפון אותה בזרועותיי, אעלה אותה לאוטו הנאמן ונצא לדרך הארוכה לסיני

לספר ביציאה מבין המצרים...

יש את הרגע הזה אחרי שעוברים את הגבול ומתחילים לסוע על הכביש שם, מימין ההרים, משמאל הים,

פתאום מתרווחת הנשימה, מאטה, מעמיקה והגב שוקע קצת עמוק יותר בכסא, למרות החששות מהנהיגה המטורפת.

ופעם ראשונה לעבור גבול עם בתי, קטנתי,

פעם ראשונה?

לא הייתה תקופה שעברתי בה כל כך הרבה גבולות בתוכי ומחוצה לי כמו מאז שהיא נולדה

וכשהיא בתוכי היא כבר הייתה בסיני והייתה בהודו ונוכחותה הייתה חזקה לי כבר אז

ובכל זאת, פעם ראשונה שאושיט 2 דרכונים - זו אני וזו בתי.

אני מחכה כל כך לטבול איתה במים, לאסוף צדפים ולשחק בהם

לראות את חדוות הגילוי שלה ניצתת שוב ושוב

להנות מחברת חברים ומחברת עצמי.

אני מאחלת לעצמי חרות פנימית אמיתית בפסח הזה

ונקיון שמנער שכבות ומסיר את המיותרות

ולב פתוח ושמח

וכשאני אשאל מה נשתנה?

אוכל להגיד - השתנה, השתנה.

מאחלת גם לכם את כל אלו ועוד

שייפתחו כל המצרים ושנופתע מהרוחב האפשרי שייווצר

חג שמח מאד