עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

נעים (?) מאד, אלו הדיירות החדשות בביתי -

האמת שבתמונה היא דוקא נראית חמודה וקטנה, החולדה.

במציאות, אחרי 2 לילות ששמעתי אותן (זו כבר השניה שנתפסה, ולא יודעת כמה עוד יש - מקווה שאולי אין)

מתרוצצות במטבח ומקרקשות בסירים - גליתי חלקית מביתי עד שאפתור את העניין,

זו אחת החוויות היותר מצמררות ולא סימפטיות שחוויתי.

אבל -

אפילו החולדות הניבו רגעים משעשעים עם לולי,

כשבשבת בצהריים שתינו במטבח ואז אחת החולדות מתדפקת על חלון שמשת המטבח ומנסה להכנס.

אני צועקת עליה וישר רצה לחלון השני המועד לפורענות (כי השמשה שבורה), כדי לקדם שם את פניה ולשלחם מיד

ולולי מחייכת אליה, מצביעה אליה וקוראת לה - בואי, בואי!

(בואי הוא השם האוניברסלי של אילה לכלבים וחתולים ומסתבר שגם לחולדות).

ומה שלומי חוץ מזה?

איך לומר? ככה וככה

זמן של החלטות קשות וחשובות בתוך המרוץ האינסופי של עבודה, בית, מחלות, חולדות...

אבל בכל זאת לא רע.

יש משהו בשמש ובימים הארוכים שסך הכל נותן חיים.

וזה הפיצוי למי שיש קושי עם התמונה הראשונה -

חד קרן פלאית

מסיבת התה של לולי - כולכם מוזמנים -

וכמעט שכחתי שקראתי היום (בספר שקניתי בשבוע הספר)

שיר מאד יפה עלתה בי דמעת הזדהות כשקראתי אותו 

רציתי לתת אותו גם לכם (מביאה את חציו השני) 

השיר הוא של אלכס בן-ארי מתוך הספר - ימים סמויים

שרשרת איים בודדים אנחנו.

טרופי ספינות מבלי שהפלגנו.

איש על איו נגלה את האש,

נמציא כתב. נציב דחלילים בשדותינו

להרחיק את הבדידות.

אך יש וראותינו חזקות

ונקרא איש לרעהו מבעד לרודנות הים.

קרבים לאט. במשורה. בחסד.

בכח תנועתן של יבשות.