עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

לעוץ מציאות / רחל חלפי

לָעוץ מְצִיאוּת

לָלוּשׁ חֹשֶׁךְ

לָעוץ מְצִיאוּת

לָחוּשׁ עֶצֶם

לְפַסֵּל מַיִם

לִבְרֹא קוֹל

לִרְאוֹת בְּעַיִן

לָחוּשׁ בְּעֶצֶם

לְהָמֵס אֶבֶן

לָעוץ   לָעוץ מְצִיאוּת

(זה שיר שמצאתי לפני זמן מה כשחפשתי שיר ברכה לאישה מיוחדת שחגגה יומולדת 60, ורציתי לשמור ולזכור אותו

הוא מזכיר לי את היכולת שלנו לברוא מחדש כל רגע את החיים שלנו גם בממדים שנראים בלתי אפשריים, לבד וגם בעזרת עצות טובות)

ואם כבר שירים, רציתי גם לשים אחד לזכרו של פיצ'י - יהורם בן מאיר, משורר שהכרתי הרבה שנים  (גם דרך המשפחה), איש מיוחד ותמיד בולט בזקן הלבן שלו ובמכנסיים הקצרים, ובירושלים תמיד ניתן היה לראות אותו משתתף ומפיק ארועי שירה ולי גם יצא לשמוע אותו מנגן בחליל עץ כמזכרת לעבר שלו כרועה צאן,

תמיד כשהוא היה רואה אותי, האיר אליי פנים והיה מזמין אותי למפגשי שירה למיניהם ולעיתים גם הצלחתי להגיע. הוא נפטר בתחילת החודש.

לא מצאתי אצלו ספר שירה שלו (כי כולם אצל ההורים), אז מצאתי שניים ברשת. יהי זכרו ברוך

אם מקס כאן / פיצ'י יהורם בן מאיר

אִם מַקְס כָּאן
הַכֹּל כָּאן.

אִם מַקְס כָּאן, אֵין עוֹד
פְּלַגָּה בֵּין יָם לְיָהּ וְהֶמְיָה
וּבַעֲיַם הָרוּחַ בְּקוּמוֹ בַּחֲלוֹמוֹ
מַקְס שָׁב אֶל
מְקוֹמוֹ, שָׁם
הַמַּשָּׁב

מתוך מקס מתהלך על המים, קשב לשירה 2005

תפילה אחרונה / פיצ'י יהורם בן מאיר

לוּ אֲנִי שֶׁאֵינִי נִבְצָר מִמֶּנִּי

דָּבָר

לוּ אֲנִי הַצָּר כ"ב אוֹתִיּוֹת

וְהָיִיתִי צַר לָהֶן

וּמוֹחֶה וּמוֹחֵק

שָׁלֹשׁ אוֹתִיּוֹת מִלּוּחַ חַיֵּינוּ

הַיָּפֶה

מָ' וֶ' ת'

וְצָר הָיִיתִי תַּחְתָּן שָׁלֹשׁ

יוּדִין

יוּד וְעוֹד יוּד וְעוֹד יוּד

זֶה אֲנִי אֱלֹהִים חַיִּים

נוֹתֵן חַ יִּ י ם

יקיריי, נראה שצריך להזהר עם עודף אסקפיזם, מלפפונים ופיוטיות טבע ובית.

(הקדמה - הסוף טוב, לא לדאוג)

מעשה שהיה כך היה

אתמול נרדמנו לשנת צהריים מאוחרת אחרי גן והשתוללות בריכה וחצר, הקטנטונת ישנה ערומה לידי, אני כבר חצי מתעוררת,

מריחה קצת ריח מוזר באויר ושומעת כריזה של אוטו שעובר, בהתחלה חשבתי שזה האלטע-זאכן שמגיע מפעם לפעם, אבל זיהיתי שזה לא הקריאה הרגילה שלו,

אחרי עוד כמה נסיונות זיהוי הוא כנראה הגיע ממש לכביש ליד ביתי ואני שומעת: "נא לפנות מיד את הבתים, משתוללת שריפה"

אופס

יצאתי החוצה, היה ברור שאין אש ליד הבית אבל בהחלט ריח חריף של אש והרבה עשן

ולא התחשק לי לשחק עם זה כשהקטנטונת בבית

הלבשתי עליה שמלה לקחתי תיק ונכנסנו לאוטו

(כך בתשובה לשאלה הפילוסופית - מה תעשי אם תהיה אש בביתך, מה תמהרי לקחת? לקחתי רק את הדבר יקר הערך באמת, כל השאר העסיק אותי רק לשברירי שניה ולא יותר).

נסענו להעביר את הזמן בבית הקפה האזורי עם עוד כמה "פליטים" מהמושב

אחרי שעתיים כבר פתחו את הכבישים ואפשרו לשוב,

מה שנשרף בעיקר היה הרבה חורש טבעי, לא נפגעו בתים ולא אנשים אבל הייתה סכנה אמיתית לבתים.

מטיילים רשלנים או אולי הצתה. האמת? לא באמת משנה לי.

חזרנו הביתה, לקחנו דברים והלכנו לישון  אצל חברים,  ריח העשן היה עדיין חריף וגם הרגשתי שהלב שלי עדיין קצת רועד

ועכשיו כשחזרתי ראיתי שגבולות החריכה הגיעו בערך 50 מטר מבית של השכנה 3 בתים ממני, מזל שלא הייתה אתמול אחה"צ רוח חזקה כמו שקורה פה לא פעם.

זהו. עכשיו נעשה כביסה חוזרת לזו שהייתה תלויה בחוץ, נחיליף מצעים ונחזור לשיגרה.

מה שנשאר זה ההבנה הקטנה הזו לאופן שבו בשניה, כשיש פחות מזל, חיים יכולים להתהפך בדרכים שונות.