עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

איזה דברים עוברים בגנטיקה? מראה? תכונות? נטיות? כוחות וחולשות?

ואיך זה מתבטא בפנים שונות של החיים. גם מה שמועבר אלינו בדרכים נסתרות,

אבל גם הכוחות שיש לנו לעשות שינוי, כך אני מאמינה.

והנה אחת הדוגמאות איתה אני נפגשת בימים אלה -

אז מה הסיפור במשפחה שלי עם נהיגה?

בדור הסבים אני אפילו לא יודעת אם מישהו נהג, אבל לאף אחד לא היה אוטו וההתנהלות הייתה באוטובוסים.

אבא שלי לא נוהג ומעולם לא היה לו רשיון נהיגה, כיאה לפרופסור שמתעסק ברוח ולא בחומר.

אבל הסיפור האמיתי הוא הנשים -

לאמא שלי יש רשיון נהיגה כבר עשרות שנים ומעולם היא לא מימשה אותו.

לאחותי הגדולה יש רשיון נהיגה וכנ"ל.

אפילו לגיסתי - אשתו של אחי אותו כנ"ל

עד (ממש) לא מזמן הייתי חלק מאותה סטטיסטיקה - רשיון נהיגה מגיל 19, טסט ראשון ומאז - כלום -לא נוהגת (בערך).

אחי הוא היחיד שנחלץ מסטטיסטיקת האימה הזו ובכך נענש לתפקד כנהג המשפחתי.

מי שזה בא לו בקלות, והנהיגה היא דבר טבעי בבית שלו, כמו ברוב הבתים - לא מבין כמה זה משפיע ומחלחל,

מין מאגיה חרדתית כזאת שאופפת את ההגה.

אז השינוי אצלי התחיל עם הדרקון שעודד אותי לנהוג וכשהוא לצידי נהגתי כבר לכוון אילת וצפונה לכוון ההורים,

אבל סוף ההריון והלידה שוב כווצו אותי והחזירו אותי לבית פנימה,

ועכשיו, איילולי שגרמה לי לעשות כל כך הרבה שינויים בחיי, עזרה לי לשבור את הקארמה הבעייתית הזאת.

לפני שעברתי לגור פה, גרתי במושב שגם בו היו אנשים שאמרו שקשה מאד להסתדר בלי אוטו -

הסתדרתי כמה שנים לא רע בכלל.

אחר-כך עברתי הנה - יישוב יותר קטן, יותר מבודד - נראה שבלתי אפשרי בלי אוטו -

גם פה אני כבר 8 חודשים מסתדרת בלעדיו.

אבל עכשיו כשאני צריכה להתנהל גם עם לולי הקטנה - עכשיו זה באמת הפך להיות בלתי אפשרי להסתדר בלי.

אז הוריי היקרים השקיעו את הכסף בטויוטה קורולה נחמדה (יד שניה כמובן)

ואני השקעתי את ההתגברות על המחסומי הנפש הקשורים

וכבר שבוע בדיוק - הוא בידיי - וכל פעם אני מתגברת על עוד שלב קטן - לנהוג לבד, לנהוג לבד עם איילה מאחור, לנהוג בתוך העיר או בדרכים הראשיות. מהר משאף חשבתי אני צוברת את הבטחון וכל פעם קצב דפיקות הלב קצת יורד .

הנה אני מזכירה לעצמי שהכל אפשרי

ובדרך גם שמחה לחשוב שאולי לפחות את הדפוס הנמנע הזה אצליח לעצור אצלי ולא להעביר הלאה ללולי הקטנה והמתוקה.

ולצ'ופר - לולי עוד לא נוהגת על אוטו, אבל היא כבר מלחית אמיצה שצופה למרחקים -

מזמן (הכל יחסי) לא סיפרתי לכם על אילה הקטנה, קרן האור שבחיי.

מה לספר עלייך אהובה?

אני מסתכלת עליה - ממלמלת בזרועותיי מלמולי בוקר, מתבוננת כרגיל לכל עבר, מועילה לזרוק חיוך מדי פעם.

היא כבר בת חמישה וחצי חודשים כמעט. כבר לא התינוקת הקטנטנה הנעטפת ומתכרבלת,

אלא כבר ממש ילדונת שמגלה את העולם.

מנסה כל הזמן לזחול ולעמוד ולבטא את עצמה.

משחקת ומתקשרת ובודקת כל דבר דרך הפה...

כמעט אפשר לראות את השינויים והגדילה בזמן שהם קורים.

יש לנו עכשיו את הקיץ להעביר צמוד ואחר-כך שוב אינטנסיביות של עבודה ושיגרה הרבה יותר עמוסה

אני קצת חוששת מזה.

החיים כמו שהם עכשיו דורשים הרבה קשב ודיוק, התגברויות והתמודדויות,

ובאופן אחר, פלא החיים ונפלאותם וזרימתם, מתבטא במלואו

וכשקשה לי, חיוך שלה עושה את כל ההבדל

וצחוק שלה, בכלל, מקפיץ לי את הלב :)

בכלל, לא יודעת איך להעביר במילים את המתיקות הזאת, את ההתבוננות על התהוות של אדם בעולם,

את המעברים בין חיבור ונפרדות.

אהבה, ים של אהבה.

טוב, נו, תמונה -

ושמתם לב לחיתול הרב-פעמי? אז הנה עוד (וגם קצה הערסל) -