עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

בלילות עוברים פוסטים בראשי, בימים אני עסוקה מדי ובערבים עייפה מדי וכך חולפים ימים, דוקא משמעותיים, בדממה (וירטואלית). יום ההולדת חלף לו מינורי, הדברים העיקריים שעשיתי בו למען עצמי (חוץ מהנופש באכזיב עם משפחת אקס ודנג'ה) הם בבית – לחדש את הגינה ולסייד ולארגן חדר לאיילולי.

ואם כבר איילה. תמיד תחילת הסתיו הוא זמן של התחלות, גם השנה, והשנה הן בעיקר, אלו שמעסיקות אותי,

סביב איילה.

הקטנה-גדולה הזאת, מחר בת שנה ושבע, התחילה השבוע גן פעם ראשונה.

כבר 3 ימים, כל יום שעה יותר ואפילו היא כבר נשארה קצת לבד.

אם הייתם מבקשים ממני לתאר את גן חלומותיי לבתי, סביר להניח שהייתי מתארת משהו דומה מאד לגן שמצאתי – גן קטן, גננת מכילה וחמה ומאפשרת לכל פעוט להיות הוא עצמו, גן יפה עם הרבה גירויים מקסימים והכל מעץ, בד וחומרים טבעיים, הרבה זמן טיול וחצר, אוכל טרי ובריא, מרחק הליכה מהבית, גמישות...

ויותר מזה, אנחנו לא שולחים אותה לגן מתוך אילוץ אלא לגמרי כי הרגשנו שהיא מאד בשלה לזה ומחפשת חברה – בעיקר של עוד ילדים ועוד גירויים (ובכלל יש בה משהו מאד מיוחד בתחום הזה של קשרים בינאישיים, אולי מצחיק לומר את זה על ילדה כה קטנה אבל יש לה יכולת פתיחת לבבות).

אז למה, למרות שאני שלמה עם זה,  בכל זאת נשבר לי קצת הלב?

(האמת שחלק אני יודעת – קודם כל כי אני עדיין לא רואה אותה במלוא חיותה בגן – לא בשיאי אורה ושמחתה, לא מפגינה מספיק את האסרטיביות מלאת החן שלה, ולמרות שאני יודעת שזה עניין של זמן, קשה לי עם זה.

ודבר שני הוא שזו עוד הכרה בכך שלהיות אמא, להיות הורה, זה לחוות שרשרת של פרידות ומעברים עם ילדך וכל פעם לשחרר אותו לחופשי לשלב הבא, וזה לא פשוט במיוחד הידיעה שזו רק ההתחלה).

ודבר שני שקשור לאיילה ולטווח הארוך חשוב הרבה יותר, הוא שלנסיכה שלי נולדה לפני שבוע אחות קטנטנה ומתוקה (בבית אביה כמובן  ומזל טוב), עוד נדבך למשפחה המורכבת שיש לה.

אני לא ארחיב בקשר למשפחה, אבל כן רציתי לספר איך זה זורק אותי באופן טבעי לימים הראשונים של איילה בעולם ושלי כאמא.

אלו זכרונות מסוג אחר מהרגילים כי זו תקופה מטושטשת מעייפות ומסימביוזה עם נשמה חדשה ומעולם שמתהפך פיזית ורגשית  ומתמלא על גדותיו באהבה חדשה.

הזכרונות הם יותר של תחושות הגוף והלב – של שעות על שעות שהיא עליי והלבבות שלנו פועמים ביחד, של הפלא שמתינוקת כה קטנה נשקפות עיניים כל כך עמוקות וחכמות, של האושר בטבעיות ובפשטות של ההפיכה לאם כאילו הייתי כך מאז ומעולם ויחד איתם גם של קושי ועומס ובדידות.

מצאתי את עצמי באחד הלילות בשעות הקטנות פורסת את כל תמונותיה המודפסות מאותה תקופה ראשונה נזכרת בנס הזה של בחירתה בנו, באור שהיא הביאה איתה.

ועוד משהו שחשבתי עליו לאחרונה מתוך ההתבוננות והליווי של איילולי.

שבעצם עד אליה אף פעם לא ליוויתי ממש מקרוב אף תינוק או פעוט, לא היה לי מושג אמיתי מה זה אומר ובעיקר,  לא הייתי יכולה לדמיין לי איך בגיל כל כך צעיר, איילה, אבל גם חבריה הקטנים, הם כל אחד עולם ומלואו ואישיות ואופי והבעה והבנה. זה מפעים לפגוש את זה. איזו ברכה וכמה חסד.