עִם קֹמֶץ שָׁמַיִם בַּיָּד

לכבוד הסתיו (וגם מחווה לפיקוס של חבצוש)-

ירוק אפשרי/אסתר אטינגר

אני צומחת עם הצפצפה

שמסגרת חלוני

מחלקת אותה לשניים

מותירה ענפים בחוץ.

אני צומחת עם הצפצפה, בתוכה,

מי צמח מתוך מי.

כעת שתינו בהכנות אחרונות לסתיו

מקפלות עלים

משילות מיותר

צוברות משבים.

אנחנו מצטבעות יום יום

בגוונים עמוקים של אדמה

מתרחקות כמו מזכרון

מכל ירוק אפשרי.

אנחנו אורזות

בצוהב הזה הדהה,

נסגרות בשקט, לקראת מעוף

והגשם, הוי הגשם.

לכבוד חג האסיף (סוכות) -

* / אמיר גלבוע

הדברים הקטנים שאתה מרים ומניח בצד על

גדר, על גזע, על אדן, שלא ידרכו עליהם,

ולעיתים מאמץ אל הלב, מוסיפים לגדול ולעלות

ויום אחד הם חומת מחשך, ענף סבכים, סף צלמוות,

בית כלא ללב. ויום שיחק מזלך הם חומה למחסה,

ענף הפריחה, סף חיים, היכל לדרור הנפש.

הדברים הקטנים אפשר לא לראותם ולהוסיף

ולעבור על פניהם ואפשר לרכון ולהרימם.

הבוחר להרימם כחיל בשדה קרב

ולו מזומנים גם תבוסה וגם נצחון.

על כן כל שנכון נכון במידה שווה

לתבוסה ולנצחון לנכונים לרכון.

ואין הבררה בידי.

ואולי אך לשכמותי. סמוא עין.

בדרך חזרה הביתה מעוד סוג של ראיון עבודה (דוקא מבטיח), שודרו בגל"צ שירים מולחנים של המשוררת רחל לרגל 120 שנה להולדתה,

ונזכרתי בהתכתבות היפה בינה לבין א.ד.גורדון. ואולי כבר הבאתי מהם פעם, אבל הם כל כך יפים, אני מקווה שתהנו מהם כמוני

"...כתבתי לך פעם, כי בחיים אין לנהוג מנהג של בגדי חג, שלובשים אותם רק לפרקים ובמקומות ידועים. החיים ניתנו לנו לחיות אותם בכל זמן ובכל מקום, ובכל מצב יכול אדם למצוא את החיים הגדולים, את החיים העליונים שהוא מבקש.

מצד זה צריכה את להשתדל לחיות בטולוז, כאילו את בארץ ישראל. יש לך מטרה, היכולה להיות גדולה (הדבר תלוי בך), ומדוע לא יוכלו חייך שם להיות גדולים כמו בארץ ישראל? "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצווה". שמחה של מצווה נחוצה לך שם - והמצווה היא אותה מטרה שאת שואפת אליה שם"...

1913, כנרת

(טולוז וארץ ישראל גם כפשוטם וגם כמטאפורה...)

ובמכתב אחר -

"...למה זה את מבטת על הזמן שתשהי באירופה כעל זמן של מעבר, כעל זמן של הכנה לחייםולא כעל זמן של חיים? בכלל רגילה השקפה כזאת על החיים: להתכונן ואחרי כן לחיות, לעבוד ואחר לחיות וכן הלאה. אבל השקפה זו לא נכונה היא...לפי דעתי הכלל ביחס לחיים צריך להיות בדומה לכלל ביחס לדת: 'בכל דרכיך דעהו'! בכל מה שהאדם עושה, בכל מקום ובכל זמן - הכל הוא צריך לבקש בחיים, חיי עולם"...

1913, כפר אוריה

ושיר שרחל הקדישה לו, השיר העברי הראשון שפרסמה ב-1920 -

הלך נפש  / רחל

היום הלך והחשיך,

דעך היום.

זהב מועם צופו שחקים והרי רום.

סביבי השחיר מרחב שדות

מרחב אילם;

הרחיק שבילי - שבילי בודד,

שבילי שומם...

אך לא אמרה פי הגורל,

גורל רודה,

אלך בגיל לקראת הכל,

על כל אודה!

ושיר התשובה של א.ד. גורדון -

לכי בשבילך -

עלה תעלי.

איש אל יעצרך,

אל יאמר: עלי!

והיה כעלותך

יאור לך היום -

והנה את אינך

בודדה במרום.