אני ממשיכה בסאגת הסיפורים, הנה עוד סיפור קצר שנכתב במצב רוח מרומם.

שואף מהסיגריה, מפזר את העשן אל האוויר הפתוח, יודע שהוא הורג את עצמו אבל ממשיך במעשה.

מהרהר בראשו על הא ודא, הרגשה של חטא מתוק מתבצרת בתוכו בעת כל שאיפה-נשיפה. הוא מרגיש שהוא עומד שם, מול ההורים שלו, החברים שלו, מולה, ומראה להם מול הפרצוף שגם הוא, הפתי התמים שתמיד הקשיב להם, יודע להיות ילד רע.

הוא לא נהנה מזה, פיזית הוא אפילו סובל. אבל אין לו שום כוונה לעצור, הוא רוצה לנקום בכולם.

וכשהוא אומר בכולם, הוא מתכוון בכל מי שגרם לו להשפלה, כל מי שדרך עליו אי פעם.

ואפשר להגדיר אותו כטיפש, או אפילו להגיד שהוא נוקם בעצמו בעקיפין. אבל הוא מרגיש שאם הם היו רואים אותו עכשיו, הם וודאי היו מרגישים רע. וזה, נתן לו הרגשה של סיפוק.

הוא רצה לנקום בגננת שלו שצעקה עליו כשהשתולל בגן, במורה בכיתה ב' שנתנה לו 'נכשל' בעבודה על הצמחים שהשקיע בה כל כך הרבה, בחברים שלו שתמיד הפנו את גבם, בהורים שלו, שהסתמנו אצלו מזמן כסתם זוג מבוגרים שפוקדים עליו משימות. כל אדם שהעז להוביל אותו לסוג זה או אחר של השפלה - קיבל את נקמתו.

נמאס לו להיות המופנם הזה, הילד שבולע הכל מבפנים, זה שמקלל את העולם בליבו ומחייך אל כולם ברוגע.

כואב לו על עצמו.  כואב לו לדעת שהוא אף פעם לא הבין באמת מה זה חבר אמת, שהוא אף פעם לא זכה לאהבה אמיתית, או לסתם נשיקה של חיבה על הלחי, בכל 15 שנות חייו.

והוא חשב עליה, כמובן, בכל סיפור יש "אותה". היא, שגרמה לו פעם אחר פעם להתאכזב. גם כשהציף אותה במתנות ביום הולדתה, וגם כאשר ניחם אותה כשהיא הייתה עצובה.

ועל כל אלה, על כולם, על כל החרא שהאכילו אותו הוא עישן. אירוע אחר אירוע הוא הריץ בראשו, מהאכזבה הקטנה ביותר להשפלה המשמעותית ביותר, על כולם, נשיפה-שאיפה וחיוך עצוב.

הוא סיים את הקופסה, חנק עמד בגרונו. לקח לגימה מבקבוק המים, זרק את הסיגריה האחרונה על הריצפה, מחץ אותה ברגלו ודימיין שהם כולם שם, נמחצים מתחתיו.

מקווה שאהבתם, שוב עשיתי את זה בסגנון הסיפור הקודם.

לא יודעת מה יש לי עם סיפורים של אנשים חסרי מזל.

פסח שמח