לתת לגוף לילה שלם בלי שינה. כדי לחשוב, כדי לברוח.

להתכרבל בתוך נשמה עייפה, להעניק לראש מנוחה רגשית. לסגור מעגלים של מחשבות, לעגל קצוות חדים, לקשור הכל בחוט של תקווה. לחייך למציאות יפה, רחוקה מהמציאות שהראש רגיל להטות אליה מבט.

לשבת על אדן החלון, לנשום את האוויר של שעות הבוקר המוקדמות, או יותר נכון – שעות הלילה המאוחרות.

השעות המתוקות האלה, עליהן כתבתי כל כך הרבה.

להזרים בדם את כל המחשבות הקיטשיות, על הציפורים והשקט של הבוקר. להריץ בראש את כל המילים האלה, אלה שנכתבו לפני כשנתיים, בתאריכים דומים, בדיוק באותה השעה.

להביט אל השמיים שנהפכים בינתיים מכהה לבהיר, משחור לכחול, כמו הנשמה שעם הלילה התנקתה כליל.

להקשיב למילים עבריות, של שירים שהפכו עם ימים לקלאסיקות, שהפכו עם ימים לשטיפת המוח הקטנה שלי, דרך האוזניות, אל האוזניים, אל הראש, אל הלב.

וזה לא משנה כבר שהלילה הופך ליום, והיום, במקרה הטוב, ללילה. מי אמר וקבע שהלילה ראוי לשינה? אני מוצאת בו דברים הרבה יותר טובים.

להיות כל כך עמוקה, כך שאפילו בהייה בקיר תביא מחשבות אינסופיות.

להרגיש רוח קרירה מלטפת את השיער, לוקחת איתה את כל המחשבות הרעות. להתמלא באופטימיות.

לצחוק משטויות, להנות עד כלות.

להתנתק, לכמה שעות של שקט, כמה שעות של לבד.

סתם, כי זה עושה לי טוב.

בגלל הלילה הארוך הזה אין לי מושג איך הפוסט יצא. תגידו אתם.