"לכל סיר יש מכסה, את עוד תמצאי את המכסה שלך"
"לא נראה לי שאני אי פעם אמצא את המכסה שלי, או בכלל מישהו"
" בובה, תפסיקי לחשוב ככה, מקסימום תמיד אפשר לכסות את הסיר בצלחת"
"כן, אבל לצלחת אין צ'ופצ'יק".
סתם קטע משעשע משיחה שלי אתמול עם אחת השותפות שלי בה בעצם הבנתי שבסופו של דבר אני אאלץ למצוא לעצמי איזו צלחת סקסית או בעצם להפוך ללסבית.
אבל די על שטויות, צריך לדבר על דברים חשובים כמו האוניברסיטה. מי שאמר שבאוניברסיטה לומדים ומחכימים בהחלט צדק. ב-3 שבועות הלימודים עד עכשיו (שניתן לסכם אותם בהלם מהול בהיפראקטיביות זהירה) למדתי הרבה דברים:
- למשל הידעתם ש" אין שום הצדקה לזה שנחיה אחרי גיל 45-50" כי הרי רובנו ממלאים את תפקיד חיינו עד השלב הזה וכמו בממלכת החיות, אחרי שנות הפיריון, אנחנו צריכים להתחיל לספור את הימים עד לסוף המר שלאחריו נאכל ע"י להקת צבועים סטייל "מלך האריות".
- ברגע שעובר ה"שוק האוניברסיטאי" ( שאצלי היה מוגבר בגלל הדיכאון הקליני העמוק שבו שקעתי עוד לפני הלימודים, פירוט פעם אחרת) אפשר להתחיל לקחת הכול ביותר קלות , להבריז משיעורים, להירדם בהרצאות על אלקטרונים רוטטים והמפלצת ה"בולעת" שהמצרים הקדמונים האמינו בה ( וגרפה גל צחוק אדיר), לא להילחץ על ספרות ערך (וכמו שהמתרגלת שלי אומרת "תאמינו לי,תעזבו. לא כדאי לכם לדעת) שיהוו אלפית מהציון הסופי ,והדבר הכי חשוב הוא שאפשר להירגע. ה"רגיעון" שלי אישית הגיע אי שם ביום חמישי שעבר והתובנות המשיכו לאורך כל סוף השבוע. כי באמת, למה להתאמץ יותר מדי בשביל עוד חצי נקודה?
- ספרות הערך שהזכרתי קודם – השטן בהתגלמותו. כי למי לעזעזאל אכפת אם אני אכתוב 0.9 או 0.9000000000??
אז זהו, מסתבר שלמישהו אכפת. בכל אופן, הדאגה לזה עוברת גם מהר מאוד, אולי אפילו לפני שהשוק עובר, ואז הבודקים של התרגילים יכולים לקפוץ מעל הפופיק ואני עדיין אתנגד לעגל 1.51 ל-2 (או שלא?)..
- אני חושבת שאפשר להשוות את הקפה של 9 בבוקר בכימיה כללית, או של 11 בבוקר בזמן הרצאה באורגנית (או כל קפה אחר שמונע ממני להביך את עצמי עם סימני מחברת על המצח אחרי שקמתי) למעיין אורגזמה או צורך בסיסי קיומי (כשהדבר הראשון נכנס בעצם לאותה הגדרה ובגדול).
תמיד תהיתי למה סטודנטים כל הזמן מתלוננים על צריכת קפה וכל השטויות האלה, כי הרי בבית הספר לא הייתי צריכה תרמוס ½ ליטר כדי לעבור הרצאה והפלא ופלא עכשיו אני כן. אולי כי עכשיו ההרצאות יותר כבדות, אולי כי צריך באמת להתרכז ואולי זה סתם משהו ממכר באוויר (או במים).
אז כמו שציינתי מקודם – הרשיתי לעצמי להירדם בשיעורים. האמת היא שהשיעור הראשון שבו נרדמתי היה שיעור אנטומיה (על העצמות הספוגיות ועוד הרבה שיט) וזה זעזע אותי קשות כי לא הבנתי איך אפשר להירדם במקצוע הכי חשוב וגם זה שהכי מעניין אותי?
אבל אז זה היכה בי – פשוט התאפקתי יותר מדי לא להירדם בכימיה כללית לפני זה (למרות שהמרצה אחלה) ואז הייתי צריכה להשלים מכסת שינה.
אחרי זה הצלחתי להתחמק פעמיים מהירדמות על ידי זה שיצאתי מהכיתה וקניתי את כוס הקפה הכי גדולה שידה של סטודנטית דלת אצמעים יכולה להשיג, ואז גם לא חזרתי לשיעור.
אבל היום הרוחות הרעות שוב הכניעו אותי ונרדמתי בשיעור אורגנית ואפילו הספקתי להיכנס לשלב השני בשינה (אחח, כרונוביולוגיה זה אחלה מקצוע) ובדרך לREM כשפתאום אינה (שם בדוי) העירה אותי וצחקה קצת על סימן המחברת שהתנוסס על המצח כמו הברק של הארי פאקינג פוטר.
עכשיו בעצם, אחרי שעבר לי הדיכאון הקליני ו"השתחררתי" (כמו שהבחורים אוהבים להגיד בהזדמנויות מסויימות. מטומטמים) אני נמצאת במצב של מעיין היפראקטיביות – משמע חזרתי למצבי הרגיל למעט המצב שהחמיר בצורה מטורפת בתחום הרומנטי (מתקשר לאותו "דיכאון קליני" שעליו אני אספר בהזדמנות אחרת).כמובן שזה קצת מבהיל את אינה, אבל היא מבינה אותי , כי היא גם הייתה ככה בגילי , במיוחד לאור חסכים מסויימים.
אין לי כוח לפרט על כל החוויות של שלושת השבועות האחרונים ובטח לא להתחיל לספר על כל האנשים והשותפות במעונות (שאינה היא אחת מהן) אז אני אעשה את זה בפעם אחרת.
מחפשת פרנסה יותר מתמיד,
יאנה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
