כשהיא נוסעת לה באוטובוס, עם אוזניות צמודות, מוזיקה למחשבה ברקע, היא יכולה לחשוב.
היא מדמיינת שיש מצלמה לידה, הסרט בעיצומו והמוזיקה מתנגנת לאור המחשבות הנודדות. היא נוסעת למקום לא מוכר, להיפגש עם אהוב ישן, לשפוך את הלב. המוזיקה מתאימה? היא מנתחת הכול מא' ועד ת'. נשים, הן הרי תמיד מנתחות הכול עד הפרט הכי קטן. אולי זאת בעצם הבעיה שלהן. ומה עם אלה ש"זורמות", קלילות? Bubbly היא קוראת לזה. חברה שלה טוענת שבעצם היה עדיף להן אם הן היו נשים פחות חושבות, קצת יותר "סתומות". אלה נהנות יותר, כמעט ואין דאגות בחיים, אין רצון להגיע לפסגת ההגשמה העצמית. או שאולי הפסגה סתם לא כזאת גבוהה.
השמש היוקדת מחממת מהצד, כל כך הרבה אנרגיה, ממש עוד רגע תהיה בריאה ספונטנית. נו, לפחות משהו יהיה ספונטני.
האוטובוס פונה שמאלה. כל כך הרבה אור , עוצמת עיניים וחושך.
היא יוצאת, צועדת במהירות לרמזור , מקווה להספיק.
המעבר משמאל ירוק, מימין אדום. לא משנה כמה פעמים היא כבר חישבה הכול, היא הרי כבר יודעת שעדיף ללכת כנגד ההיגיון ולחכות שהאדום יתחלף. אבל ה"היגיון" פועל, הירוק מבקש, נותן אישור, מפתה. האינסטינקט הבסיסי הזה ללכת ברגע שאפשר, העיקר ללכת. מותר. בוזבזו שניות יקרות. עומדת ממתינה ומסביב פיח ועשן של מכוניות. ממש "דלתות מסתובבות". שנייה- כמובן. אבל כמה כבר אפשר לשנות בדקה?
הולכת עם ידיים בכיסים, אחרת הידיים מכבידות יותר מדי. בעצם, הכול מכביד יותר מדי. בספר, גם שם, היה להם כבר יותר מדי אבל הם שתקו, לא שיתפו, העיניים אומרות הכול והפה לא מעז. זה בטח גם ייגמר רע. ספר יכול להיגמר "רע", יכול להשאיר תעלומות, שאלות לא פתורות, כמיהה לעוד. סרט הוליוודי- לא. שם לא צריך לדמיין, מחליטים בשבילך. והסוף? הסוף תמיד חמים ונעים.
עוד רגע היא מגיעה, המפתח מסתובב וטוב לה. שוב אותה שגרה. במרפסת קר אבל לפחות רואים קצת חיים, משהו כל הזמן משתנה שם בחוץ. צריך לשבור את השגרה. אולי לקפוץ? מה כבר יקרה? לפחות יהיה מעניין. הבחור, שם בספר, גם הוא רצה כל הזמן לקפוץ, להתרסק, פחד משתק גרם לו להיאחז, פחד גבהים הם אמרו. ואז אחרי שנים הוא קפץ באנג'י ונרגע. ככה סתם.
זרם בכפות הרגליים, הידיים נשלחות קדימה, לחוש קצת קור.
צריך לשנות משהו- החלטה. כמו בכול יום.
נשאיר את הקפיצות ליום אחר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
