התיישבתי בשולחן במטבח, הכל נראה כל כך קטן, כל כך פשוט, לא הייתה עדיין טלוויזיה בכל חדר, רק אחת קטנה בסלון, המקום נראה כמו מחתרת, מאלו שרואים בתוכניות טלוויזיה הישנות.

"אז מי אתה?" היא שאלה, הסתכלתי עליה שוב, היא לא נראתה בכלל כמו שזכרתי אותה, השיער שלה היה מתולתל, שחור משחור, ארוך, כאילו נחשים מתפתלים על הראש שלה, אני לא מאמין שזאת הייתה האופנה פעם, היא לבשה חולצה פשוטה וג'ינס מהסוג שלא רואים כבר, אני לא חושב שיש מישהו שלא לובש ג'ינס צמוד כיום.

"אתה רעב?" היא שאלה, אור לא יכל שלא לצחוק קצת, 'אתה רעב?', השאלה הנצחית של סבתא שלו, היא הסתכלה עליו, "משהו מצחיק אותך בחור צעיר?" היא שאלה, אור הרצין את פניו והביט בה, "את לא תאמיני למה שאני עומד לספר לך" הוא אמר, "מה אתם הצעירים חושבים שאנחנו לא גילינו לפניכם?" היא שאלה, מביטה בו במבט ספקני, זה היה מדע בדיוני לאור, הוא לא עיכל בעצמו עדיין מה קרה, "תקשיבי, זה יהיה לך קשה להאמין, אבל אני-" "אמא" נשמע קול, וילדה קטנה נכנסה לבית, אור הביט בה, הוא זיהה ישר את העיניים הגדולות האלה, שי! היא כל כך קטנה, כל כך חמודה! הוא ידע מה המבט של שי אומר, היא הולכת להלשין.

"גיא לקח לי את הברבי ואמר שמעכשיו היא שלו!" היא אמרה, ברבי? ברבי אמיתית? הוא באמת חזר אחורה בזמן...גיא לקח את הברבית לשי, אולי זה מה שהפך אותה בעתיד למתאבקת בוץ.

"גיא!" היא צעקה, גיא נכנס, אור ראה את הברבי מאחורי הגב שלו, "תחזיר לה את הברבי" היא אמרה לו בפקודה, "אבל אני רוצה ברבי גם!" הוא אמר, "בנים לא משחקים בברביות" היא אמרה, "אני לא צריכה שייצא לי ממך מתרומם" היא הוסיפה כשהיא מסתובבת, הפה של אור נפתח לבדו ועיניו התרחבו, הוא מעולם לא הכיר הומופוביה.

"למה את מדברת ככה לילד שלך?" הוא שאל, היא הביטה בו, "איך?" היא שאלה, "שלא ייצא לי מתרומם?" הוא חזר על הדברים שלה, "את מדברת כאילו יש תנאי לאהבה שלך אליו" הוא אמר, היא הסתובבה אליו, "אתה ראית מה הולך איתם עכשיו? כל הסדום ועמורה האלה? התחילו לצוץ משום מקום פתאום כשהתחילו לבטל נגדם חוקים, הולכים להם כמו בנות, הם שוכחים מה הם! אני לא רוצה שהילד שלי יתנהג ככה!" היא זרקה, אור לא האמין למה שהוא שומע, סבתא שלו הסתובבה פתאום לאט, "למה מעניינת אותך כל כך דעתי בעניין? עוד לא ענית לי מי אתה בכלל ואיך הגעת לפה!" היא אמרה בקול תקיף.

אור, שהאנדרלין כבר שטף את הגוף שלו, נעמד והביט בה, "קוראים לי אור בן לולו, בדיוק, בן לולו, כמו המשפחה שלכם! גברת תמי בן לולו! אני הבן של הבן שלך, גיא בן לולו, מה שעושה אותי לנכד שלך, ואם את לא מבינה איך זה הגיוני, זה בגלל שהגעתי מהעתיד, ותנחשי מה, הבן שלך הומו! והבת שלך לסבית!" הוא צעק, יוצא מהבית שלה בהליכה, משאיר אותה המומה עם ילדים שלא מבינים מה קרה הרגע.

כשאור יצא החוצה הוא הבין את גודל הבעיה שהוא נקלע אליה, הוא במושב שהוא לא יודע עליו כלום, שאין לו מושג מה קורה שם, מה הוא יעשה?

תל אביב

הוא צריך להגיע לתל אביב

אבל באיזה כיוון זה? הGPS הנייד שלו לא עובד, עוד לא שיגרו את הלווינים שלו לחלל

אוף!

איך אנשים ב1988 סבלו את עצמם?!