התיישבתי בשולחן במטבח, הכל נראה כל כך קטן, כל כך פשוט, לא הייתה עדיין טלוויזיה בכל חדר, רק אחת קטנה בסלון, המקום נראה כמו מחתרת, מאלו שרואים בתוכניות טלוויזיה הישנות.

"אז מי אתה?" היא שאלה, הסתכלתי עליה שוב, היא לא נראתה בכלל כמו שזכרתי אותה, השיער שלה היה מתולתל, שחור משחור, ארוך, כאילו נחשים מתפתלים על הראש שלה, אני לא מאמין שזאת הייתה האופנה פעם, היא לבשה חולצה פשוטה וג'ינס מהסוג שלא רואים כבר, אני לא חושב שיש מישהו שלא לובש ג'ינס צמוד כיום.

"אתה רעב?" היא שאלה, אור לא יכל שלא לצחוק קצת, 'אתה רעב?', השאלה הנצחית של סבתא שלו, היא הסתכלה עליו, "משהו מצחיק אותך בחור צעיר?" היא שאלה, אור הרצין את פניו והביט בה, "את לא תאמיני למה שאני עומד לספר לך" הוא אמר, "מה אתם הצעירים חושבים שאנחנו לא גילינו לפניכם?" היא שאלה, מביטה בו במבט ספקני, זה היה מדע בדיוני לאור, הוא לא עיכל בעצמו עדיין מה קרה, "תקשיבי, זה יהיה לך קשה להאמין, אבל אני-" "אמא" נשמע קול, וילדה קטנה נכנסה לבית, אור הביט בה, הוא זיהה ישר את העיניים הגדולות האלה, שי! היא כל כך קטנה, כל כך חמודה! הוא ידע מה המבט של שי אומר, היא הולכת להלשין.

"גיא לקח לי את הברבי ואמר שמעכשיו היא שלו!" היא אמרה, ברבי? ברבי אמיתית? הוא באמת חזר אחורה בזמן...גיא לקח את הברבית לשי, אולי זה מה שהפך אותה בעתיד למתאבקת בוץ.

"גיא!" היא צעקה, גיא נכנס, אור ראה את הברבי מאחורי הגב שלו, "תחזיר לה את הברבי" היא אמרה לו בפקודה, "אבל אני רוצה ברבי גם!" הוא אמר, "בנים לא משחקים בברביות" היא אמרה, "אני לא צריכה שייצא לי ממך מתרומם" היא הוסיפה כשהיא מסתובבת, הפה של אור נפתח לבדו ועיניו התרחבו, הוא מעולם לא הכיר הומופוביה.

"למה את מדברת ככה לילד שלך?" הוא שאל, היא הביטה בו, "איך?" היא שאלה, "שלא ייצא לי מתרומם?" הוא חזר על הדברים שלה, "את מדברת כאילו יש תנאי לאהבה שלך אליו" הוא אמר, היא הסתובבה אליו, "אתה ראית מה הולך איתם עכשיו? כל הסדום ועמורה האלה? התחילו לצוץ משום מקום פתאום כשהתחילו לבטל נגדם חוקים, הולכים להם כמו בנות, הם שוכחים מה הם! אני לא רוצה שהילד שלי יתנהג ככה!" היא זרקה, אור לא האמין למה שהוא שומע, סבתא שלו הסתובבה פתאום לאט, "למה מעניינת אותך כל כך דעתי בעניין? עוד לא ענית לי מי אתה בכלל ואיך הגעת לפה!" היא אמרה בקול תקיף.

אור, שהאנדרלין כבר שטף את הגוף שלו, נעמד והביט בה, "קוראים לי אור בן לולו, בדיוק, בן לולו, כמו המשפחה שלכם! גברת תמי בן לולו! אני הבן של הבן שלך, גיא בן לולו, מה שעושה אותי לנכד שלך, ואם את לא מבינה איך זה הגיוני, זה בגלל שהגעתי מהעתיד, ותנחשי מה, הבן שלך הומו! והבת שלך לסבית!" הוא צעק, יוצא מהבית שלה בהליכה, משאיר אותה המומה עם ילדים שלא מבינים מה קרה הרגע.

כשאור יצא החוצה הוא הבין את גודל הבעיה שהוא נקלע אליה, הוא במושב שהוא לא יודע עליו כלום, שאין לו מושג מה קורה שם, מה הוא יעשה?

תל אביב

הוא צריך להגיע לתל אביב

אבל באיזה כיוון זה? הGPS הנייד שלו לא עובד, עוד לא שיגרו את הלווינים שלו לחלל

אוף!

איך אנשים ב1988 סבלו את עצמם?!

ימי אוטופיה הגיעו לעולם, ימים של שמחה, של מחסור ברוע, של אהבת הזולת.

היו דיבורים על פריצת דרך בהקמת יישובים על כוכב מאדים, בקרוב מאוד יוכלו כוכבים אחרים להיות מיושבים באופן מלאכותי, ובכך למעשה המין האנושי יתרחב לגלקסיות.

ועדיין הרגשתי שונה, הבטתי בעצמי כל בוקר, וראיתי את אור, שלא עושה כלום מיוחד, מפעיל מועדון מני רבים, כל יום הוא מסיבה, התחילו להיות דיבורים על השמדת הכסף, הרי אין שום בעיה בעולם, לא צריך כסף, העולם מתקדם לסוף עידן השאלות.

ומשהו היה חסר לי, הרגשתי כאילו נולדתי לעולם שהכל מוכן בשבילי, רציתי יותר מזה, יותר מלקבל הכל על מגש של כסף, תמיד קינאתי בהורים שלי, ועוד יותר אחרי שגיליתי שהם לקחו חלק בקשת המלאכותית, רציתי תהילה, רציתי להיות כמוהם, אב מייסד, חלוץ, פטריוט של השיחרור העולמי.

לא האמנתי בקסמים, מאחר ולא היה צורך במשאלות, כמו שאמרתי, היה לי הכל תמיד, אבל דבר אחד אהבתי ממש: את הבית של סבתא שלי, הוא היה במושב, היא עברה למושב לקראת הסוף, היא הייתה ותיקה מדי, הקשת המלאכותית לא עזרה לשמור אותה חיה כמו מישהו שנולד (ככל שאדם היה צעיר יותר כאשר נוצרה הקשת המלאכותית, תוחלת החיים שלו הייתה ארוכה יותר, אלה שנולדו לאחר הקשת המלאכותית יכולים להגיע לפי הערכה לגיל 500 כאילו זה גיל 30), היא עמדה למות, רק בגיל 100, והחליטה לעבור למושב, "במושב גם אם אתה לבד אתה תמיד עם מישהו" היא נהגה לומר כשהיא מלטפת את הכלב שלה, היא מעולם לא רצתה בת זוג לאחר ששונתה נטייתה המינית, היא שבעה מחיי אהבה מזמן.

הבית שלה היה פשוט כל כך, שהיה צריך לעבוד בשביל לתחזק אותו תמיד, ההורים שלי תמיד ביקשו ממנה שתרשה להם לקנות לה בית חדש, היא לא הסכימה, "הקשת המלאכותית שלכם הפכה את כולם להומואים, אבל אתכם ממש לנקבות! לא יהרוג אתכם קצת כושר" היא נהגה לומר כשגיא היה מסתבך עם הפטיש, תמיד אהבתי את זה, לעבוד בידיים, זה הרגיש כאילו עדיין יש מה לבנות בעולם.

נסעתי לבית שלה, נכנסתי אליו, הבית היה מאובק, הכל היה בדיוק כמו שהיא סידרה לפני מותה, הכורסאות, הדירה, היא סיפרה לי שעד גיל 13 הם חיו במושב, בשביל השקט והחיות, גיא נולד בשנת85, והיה בן 3 בשנת 88, שנה מופלאה לדעתי, הכל היה עדיין חדש לעולם, אבל הייתה טכנולוגיה, החוק נגד הומוסקסואליות בוטל, הכל התחיל להבנות מבחינת מיניות, לפחות מנקודת המבט ההומו-לסבית.

העברתי את היד שלי על הכורסא בסלון, טעות, אבק עלה, הלכתי לכיוון חדר השינה שלה, התיישבתי שם, על המיטה, אבק עלה שוב, עצמתי עיניים, בחוץ נשמע רעש של תחילת גשם,הבטתי דרך החלון, ראיתי קשת בענן, הסתכלתי עליה, "הלוואי" לחשתי.

לפתע ברק פילח את הקשת, לכיווני, עפתי על המיטה, כשהתעוררתי, לא היה אבק, ולא היה דבר, הכל היה נקי ושונה כל כך, שכבתי על המיטה הזוגית, לא מבין איפה אני, שעון קיר אמר שהשעה 12 בצהריים, אפילו מחשב לא היה, או ממיר לוויני, חלק מהתמונות חסרות, הכל נראה כאילו זה עתה ניקו, הכל נראה חדש, מושקע, מבחוץ הדשא נראה צעיר, העצים היו קטנים יותר דרך החלון, המגרש ברקע היה נראה כל כך זנוח, התחלתי להלחץ, משהו מוזר קורה, לפתע הדלת נפתחה, וסבתא שלי נכנסה, בהינו אחד לשני בעיניים, "מי אתה?" היא שאלה, הבטתי בה בלי להאמין, היה לה עיתון ביד, הסתכלתי עליו, הספקתי לקרוא את התאריך, היה תאריך בעברית שלא הצלחתי לקרוא, אבל התאריך בלועזית היה ברור, "05/02/1988".

בלעתי את הרוק שלי

סבתא שלי, מולי, ב1990

חזרתי בזמן.

"מי אתה?! אני אקרא למשטרה!" היא צעקה, מחזיקה טלפון, כלומר, אני חושב שזה היה טלפון, זה היה ענק.

"אני...קרוב משפחה" אמרתי

היא הסתכלה עליי, "קרוב משפחה?"

"עדיף שתשבי" לחשתי לה.

זה יהיה חתיכת סיפור..