התחמקות

חיה אשכנזי

ראתה אותו: מסתובב ברחבה, בין המון אדם.  קורא קריאות לכל עבר. עובר בין האנשים, עוצר לפטפוט קצרצר ועובר הלאה. טופח על גב. מחליק נשיקה על לחי, לוחץ יד. מחליף מילה או שניים ושט הלאה.  פרוע ותזזיתי. נראה נאהב למדי.

ממקום מושבה היא צפתה בו. ומבטה חרך את גבו, והוא  הסתובב במהירות. ושלח חיוך אחד, רחב לעברה, מכופף את גוו ומשלח יד פרושה לכיוונה בכעין כריעת נימוס סמלית ושב להתרוצץ. נופפה בידה וצחקה.

בחשה בקפה והוא נעלם בהמון.

הרימה ראשה וגלתה את פניו צופים בה ממרחק. מוסתר למחצה בין שני חברים מפטפטים, אבל עיניו שבו וחפשו את עיניה. ננעלות בעקשנות על פניה. התרגשה. רעד נעים עבר בה.

מישהו גבוה קרא לו ונעמד מולו והסתיר את כולו. אחר כך הגיעו אחרים. הוא צלל ולאחר דקות ספורות צף ועלה. ושוב: פניו, עיניו, הכל מכוון אליה, הכל מחפש אחריה. סוגר עליה.

זה ממש... אמרה לעצמה. לבה האיץ פעימות. נעשה לה חם. פשטה את הסוודר.

האביב רק התחיל והרוח שלחה משבים עדינים. לשונות מלטפות שוטטו בין השולחנות

ושוב: פניו ממוגנטות אליה. היא עושה תנועת שאלה בידה. הוא שולח חיוך ומישהו מאחור קורא בשמו.

אני נגשת, אמרה לתמר ולא הסבירה כי ידעה שתבין במי המדובר. קמה ונגשה לרחבה.

פיה נעשה יבש, ודפיקות לבה היו כה עזות שנשמעו לה כקול הלמות תופים

חצתה את ים האנשים, רגליה רועדות אבל גווה נמשך זקוף כלפי מעלה, חזקה-חזקה לחשה בלי קול. חזקה-חזקה-חזקה. פילסה דרך למרכז ההתכנסות ונעמדה, ישירות, ללא חציצה מולו. ככה. אשכרה. פנים מול פנים. עין מול עין.

אבל באותו הרגע, מולו, פנים אל פנים, עיניה לוכדות את עיניו, נמחק חיוכו מיד והבעה של שוויון נפש כסתה את פרצופו ועיניו התרוקנו מכל הבעה. הן האפירו כמתכת, ואדישות הסתכלו דרכה מבלי לראות אותה באמת, כמו הייתה שקופה, לא קיימת –

 "אופס, אמרה לעצמה. טעיתי, בכלל לא התכוון אליי, בטח בכלל לא זוכר אותי. הוא בטח התכוון לאחרת". הפנתה ראשה לאחור. לא עמדה שם אף אחת.

צעדה צעדים מספר לאחור. צפתה בו ממרחק לא גדול. הוא סבב על מקומו ושוחח עם החבר הכי חבר שלו, שחצץ ביניהם. כיסה אותו בגופו הרחב. דעתה הייתה מוסחת לרגע, כי מרחוק ראתה את שולה אורנה ואראלה, מצטרפות לשולחן של תמר ולרגע ניסתה לבדוק בינה לבין עצמה אם נוכחותן בערב הזה רצויה לה. והבינה שלא. לא התאימו להלך רוחה הערב. לסערה שרגשה בה.. לרוח האביב. לרעידות הגוף ודפיקות הלב. ערב שאין בו מקום לחבורות. פרטי. שלה. מקסימום תמר.

היא נסוגה לאחור, לשוליי הרחבה. עמדה וצפתה בחשאי מקרן זווית מואפלת. וראתה אותו הולך מפזז בין האנשים ופתאום עוצר. מאט. מעיף מבט על סביבותיו וארשת פניו מאבדת בהדרגה את חיוניותה. כמו מכונה שהדלק מטפטף ממנה, מרוקן את מנגנון הקיום שלה. מישהו קרא לו, אבל הוא לא שמע. עכשיו ראתה שהוא מסב ראשו לכל עבר, כאילו מחפש דבר מה. בלהיטות. כמעט בבהלה. נדמה שמשהו אבד לו.

תמר גלתה אותה ונופפה לה. סימנה לה שתתקרב לשולחן. היא ניתרה מפינתה האפלה והוא הבחין בה מיד. ובעמדו מרחוק הוא שלח לעברה חיוך בוהק שיניים. הוא לא ניסה אפילו להסתיר את השמחה שקפצה עליו בן רגע. את החילוף המהיר במצב רוחו.

היא התחילה להבין. זה המרחק, זה המרחק, בחסותו הוא...

לא. היא לא מסכימה, היא מפלסת דרכה לרחבה. היא תעמוד מולו. תכריח אותו לעמוד מולה. הוא לא יתחמק. מבטים ישירים. דיבורים ברורים.

לא. עכשיו היא כבר לא פוחדת... פשוט תעצור מולו, ישירות. עיניה בעיניו...

אבל שוב, באותה השנייה שהגיעה אליו, מרימה מולו מבט חם, אבל תוהה, מצפה, אבל גם מאד נחוש ועיקש, באותה השנייה, התאבנו פניו וחיוכו קפא. הבעה מלגלגת, מתנשאת, בלתי נעימה עלתה על פניו. ההבעה אמרה מפורשות, גם אם ללא מילים: "ואת, מה את מחפשת כאן בכלל?". נרתעה לאחור, עד לשולי הרחבה ונעמדה שם. יותר מכל הייתה מבולבלת. משהו תעתע בה. עוד לא הבשיל בה הכעס. צריכה להבהיר לעצמה מה בעצם קורה... להבין...   

עמדה בשוליים. מבטיה תוהים, לא ממוקדים. לא רואים אלא המון אדם נע, רקע צבעוני בשולי מחשבותיה המבולבלות הנקראות להתכנס, ליצור תמונה שלמה, ברורה, מובנת, נושאת הנמקות

אבל כחלוף הזמן, לא יכלה שלא להבחין בדמותו ההולכת וחגה סביבה כמו בלי משים, כמו לתומו, במקרה, במעגלים הולכים וקטנים, הולכים ומצטופפים, הולכים ומתקרבים יותר ויותר אליה, והוא היה שב ומנסה לצוד את מבטה, מעלה על פניו ארשת מפייסת, מטה ראשו לצד כשואל: את כועסת? ומלהטט בגלריה של  הבעות כה מתרפסות- נלעגות.

צחוק פרץ מפיה, צחוק שהפתיע אותה ותיכף לכך שמעה את צחוקו עונה לה כהד...

"זה כמו חיית טרף החגה סביב טרפה, היא אמרה לנפשה כשהמעגל הצטמצם סביבה, וכבר פעמיים שעבר סמוך  מדי  אליה, עד שכמעט והתנגש בה, והיא תהתה אם זו כוונתו והמתינה בסבלנות...

ובפעם השלישית, התקרב מאד. ממש החליק לצדה, עד שכתפו התחככה בה, ועיטור מתכתי שהיה תפור לכתפי הג'ינס שלו שרט קלות את לחייה. השריטה נעמה לה. הושיטה לשון וניסתה ללקק את החספוס שהתהווה במקום. היא שבה ומיששה את השריטה וחשה את עיניו בעורפה. הסבה פניה במהירות וראתה אותו מציץ בה בדאגה ובכובד ראש. אבל כשעיניה לכדו את מבטו, הוא מיד הסב ראשו במודגש לכוון אחר. הרחק מעיניה לובש תוך כדי כך הבעה מבטלת.

ועכשיו היא כעסה. הוי, היא רתחה. היא יכלה לשמוע את הכעס מתפוצץ ומתפרץ עמוק מבפנים, כמו בועות מתפרצות ועולות מעומק בני מעיה לכיוון הגרון ומבקשות לפרוץ החוצה משם, יורות אש וגופרית

אני הולכת, הזדקפה חדות ובאופן כה אגרסיבי ומהיר עד שהבהילה את הנערה הצעירה שעמדה לידה שהציצה בה בחשש ובתימהון. אבל היא לא התעכבה. גם לא טרחה להודיע לתמר. היא הלכה בצעדים גדולים ונחושים עד לתחילת השביל בדרך המובילה לדירה המשותפת. אך כשהגיעה לפאתי השביל עצרה והסתתרה מאחורי שיח סבוך והציצה. רואה ובלתי נראית.

הכל חזר על עצמו. הפתעות גדולות לא היו שם. היא צפתה בו, תחילה קולט את היעדרה ואחר כך הולכים חיוכיו ומתמעטים, הולכים ודוהים והוא מתרוקן כבלון. מתכווץ ומצטמצם. מאבד עניין בסובבים אותו, מאבד את חיוניותו המפורסמת. עוצר. מתיישב בפינה. מניח כף ידו על פיו שקוע בתוך עצמו, עיניו כבויות.

לבסוף נמלך בדעתו, קם ופנה לדרכו בדרך שהובילה לביתו. בהליכתו נראה כה מובס, חלקו העליון של גופו כפוף, כמו משתדל לשקוע פנימה למעמקי גופו. הוא נראה ספק נער ספק זקן מגובן.

כעסה הידלל ונמוג. אבל התבוסה והצער ותחושת ההחמצה התבשלו בה. והבלבול. מעל לכל הבלבול. מה בעצם קורה. מה הוא רוצה באמת.. ומה יהיה... היא לא הצליחה לסדר את הדברים. לארגנם לכדי תמונה ברורה. קטעים קטעים הם חוללו סביבה.

בכניסה לחדר המדרגות, הוציאה את צרור המפתחות ובו ברגע נשמע קול נפץ אימתני וחשכה השתלטה על הרחוב. מהבהלה צנח הצרור מידיה.

איזה חושך. הבתים חשוכים, מנורות הרחוב הוחשכו, שום מקור אור. חושך פראי, חושך מדברי, חושך שכמותו כבר לא מכירים במקומות יישוב בעולם המערבי. הייתה חומקת הביתה – אבל איפה המפתחות? אי אפשר למצוא כלום. ידה גיששה על גבי המרצפות אבל לא גילתה דבר. תחכה. אין דבר. משהו מוזר ומרגש יש בחושך.

בשמים, מאחורי ירח פגום ועכור החל לנצנץ כוכב. זהוב. קורץ. מתעתע.

ופתאום עלה אי משם קול דק וצרוד של חלילית. דקות הצליל הובלטה על רקע החשיכה העבה, הסמיכה והרעידה את הלב. . כמה יפה. באמת מדבר. ממש נואיבה.

משהו התחמם בתוכה. משהו נמס, הכעס שינה מצב צבירה ודמעות החלו לזרום מעיניה. לא כועסות. בכלל לא. פיוס. תקווה. לא, היא לא תיפול. על האהבה הזאת היא חייבת לוותר, זה לא רציונלי. להיות ככה מובלת, מתנדנדת... מתערערת. היא חייבת לוותר על הדבר הזה. על האהבה המוזרה... החולה...  זה לא מתאים לה... זאת חולשה נוראה...  מכאן והילך תנהל את עולמה בדרך ההגיונית ביותר. כמו כולם. כמו כולן. זהו. את הרגש המטורף הזה תצפין עמוק בפנים...  תתגונן. תמר אומרת שהיא מחפשת תמיד צרות .. דרכים עקלקלות... והפעם במיוחד נפלה על אחד המקרים הקשים. די. נגמר. לא מתאים לה...

בבת אחת חזר החשמל. אורות ניאון משחו את הרחובות בלובן בוהק. הכוכב הצהוב נעלם. נגינת החליל נדמה. והמפתחות התגלו ממש ליד עקבה.

הבית היה מלא כרגיל. גם תמר הייתה  שם. איך הספיקה להגיע? כולם קידמו אותה בצהלות שמחה: "ראית איזה חושך? חזרנו לעידן המערות. איזה יופי. כמה כיף לשבת בחושך...". אבל החדר היה מלא בנרות מטפטפים, וישי הקיבוצניק הדוקטורנט, שהבנות מגדירות כהכי מושלם בעולם, רץ וטרח והכין לה כוס תה בלימון ומשך אותה בחשאי למרפסת, לוחש באוזנה: "ראיתי שם קודם כוכב.. כזה גדול.. נראה יותר כמו ספינת חלל של חייזרים". והם עמדו וצפו יחדו בשמים, כשהוא מעביר בעדינות אצבע על עורפה ומחולל בה צמרמורות כמו שהיא אוהבת.

 אבל הכוכב כבר לא היה. רק שמים שחורים וירח חולה ופנים מחייכות ומאפילות. מתעניינות ועוינות, אוהבות וקרות... וגעגועים...  והיא אמרה: "עזוב... אני הולכת לישון..."

____

גם עכשיו היו השמיים אפלים, ורק כוכב אחד, גדול במיוחד, נצנץ ודעך בער וכבה ושב לבעור. אולי רעד מקור. מאחוריו הציץ ירח פגום. והשמים היו מכוסים בדוק עכור. כמו קטרקט ענק.

-        כמה זמן עבר? ארבעים שנה? אמרה לעצמה בקול שקט.  כן. ארבעים. אולי יותר.

-        יותר. יותר. בטח יותר. למה לקמץ? שמעה קול מאחוריה.

זה היה איש זר שעמד על השביל העולה מהים, מקריח ובנעלי בית. לידו כלבתו, בהירה, מגושמת קצוצת זנב ועם ראש ענקי.

"יצאנו לטיול שלפני השינה, הוא אמר, והיא, הוא הורה בכף יד שטוחה, על כלבתו שכשכשה בזנבה הקצוץ בהתלהבות כה רבה ועכוזה גם הוא התכשכש לו מצד לצד, היא נורא משתעממת אתי.. אז את באה?"

היא שלחה מבט. שפתיים עבות. הילוך ברווזי, כרס קטנטונת והומור מתקופת הפלמ"ח.

מבט נוסף בשמים. הכוכב עדיין מנצנץ ודועך, מנצנץ ודועך ועיגול גדול, דהוי וחיוור  הולך ומתהווה סביבו. כמו חלל שנפער בשמים הכהים..

וכן, היא באה.