"את חייבת להוציא את כל הרגשות האלה, איכשהו. את לא יכולה להישאר עם המטען הזה שאת סוחבת כל כך הרבה זמן."
אמר לי חבר טוב. "השתיקה אולי תגרום לך לחשוב שזה חלף, אבל הכאב הזה שאת מדחיקה, העצב שאת כל הזמן מחליפה
בחיוך, הם לא באמת נעלמים. הם שם בתוכך, והם לא יעזבו אותך לעולם אם לא תשחררי אותם."
השתתקתי. מתעלמת מהכאב. לוקחת עוד בירה. עוד משהו עם אלכוהול, כל דבר. עוד משהו שאולי ישככך את הכאב.
מנסה להיראות כאילו כל מה שהוא אמר זה זיבולי מוח, אבל העיניים לעולם לא משקרות.
"תכתבי." הוא אומר לי, מייצב אותי. "יש לך צורת התבטאות מדהימה. תשתמשי בה. נצלי אותה. זה יעזור לך."
והמבט שלו הרג אותי. ראיתי בעיניו, הוא האדם היחידי שהייתי מסוגלת להראות לו עד כמה אני פצועה.
אז לקחתי עט ודף חלק.
ישבתי לבדי והסתכלתי ישר אל החלל הלבן. איך לכל הרוחות אני אמורה למלא אותו עם כל מה שאני מרגישה?
אני בטוח אצטרך לפחות ספר בשביל זה.
אבל אז, כמו תמיד, עיקצצו לי האצבעות, מחכות לכתוב, והלב דיבר.
התחלתי לכתוב ואות הפכה למילה, והמילה למשפט.
וכל מילה כחרוטה בסלע, כואבת יותר מהשנייה. כאילו נשלפה מתוכי, ונחה בפשטות על הדף. חסרת אונים.
כשסיימתי קראתי את מה שכתבתי, ונדהמתי. כמה רגש אפשר לדחוס לדף אחד מסכן ולבן?
אבל זה כל כך עזר לי. אלוהים, כמה שזה עזר לי.
החלטתי לשתף אתכן במה שכתבתי.
ואני מניחה שתבינו לבדכן במה מדובר.
הכתיבה לדעתי היא התרופה הטובה ביותר למטען רגשי כבד.
יותר מכל פסיכולוג גאה.
"זה היה לילה חשוך וחם.
מהלילות האלה שהכל יכול לקרות. מהלילות האלה שאתה יוצא מהבית ויודע כשתחזור, הדברים לא יהיו אותו הדבר.
החזקתי את ידו, מחפשת את המילים. כואבת ועצובה, כשידי החמה מחזיקה את ידו הקרה.
מביטה בו במבט מלא אהבה וכאב, כשעיניו לא מחזירות לי דבר מלבד ריקנות. הוא חי ונושם, אך איננו איתי.
"את לא תוכלי לעשות דבר," כולם אומרים לי, מייעצים לי, מסבירים לי. כאילו אני איזו ילדה קטנה טיפשה ומאוהבת.
"הוא טיפוס שלא נופל לרגשות. הוא למד להעלים אותם, להתעלם מהם. תביני, הוא חסר מצפון. הילדות שלו הייתה מאוד
אומללה. לא היו לו חברים, הוא היה בודד."
דמעות מציפות את עיניי. תסכל וכעס.
"טיפשים!" אני אומרת בכל ליבי, שרועד מכעס, "טיפשים!"
וכל שאני רוצה זה לחבק אותו חזק ולהראות לו עד כמה אני אוהבת אותו. עד כמה.
אבל הנה אני כאן לפניו, והמילים נעלמו כשמבטי נתקל במבטו. והמבוכה שוב גבה, ושוב, אני עומדת לצידו, משותקת ואומללה.
כלואה בתוך עצמי, ומאבדת אותו יותר ויותר בכל רגע שעובר - ובכל זאת לא מצליחה לעשות דבר.
אני יושבת לידו. הוא מביט קדימה, אך לא רואה דבר.
ואני לצידו, אבל לגמרי לבד.
אני עוצמת את עיניי ונושמת עמוק.
רוצה שהחיים יתנו לי עוד הזדמנות.
ואני פוקחת אותן, והנה אני יושבת על אותו הספסל, לגמרי לבד, לפני תשע שנים בדיוק.
בסך הכל ילדה קטנה. אני לובשת את השמלה שאמא שלי תמיד אהבה להלביש אותי, ושערי זהוב ומפוזר.
כמו פעם, בניחוח של ילדות, התחושות שאבדו לי חזרו, והתמימות שאיבדתי בדרכי שבה לחבק אותי.
קמתי והספסל ורצתי משם, מחפשת אחריו.
ידעתי היכן הוא. כמו מן סוג של גורל, כאילו נועדתי לעשות את זה כל חיי.
כאילו התאמנתי והנה הגיעה שעת הבכורה.
ומצאתי אותו. בבית הספר הישן, יושב על ספסל שכבר מזמן לא קיים.
מסביבו המוני ילדים, רצים, צוחקים, משחקים. אבל אף אחד לא מבחין בו.
ואני שואלת את עצמי איך זה ייתכן?
איך אפשר לפספס ילד כל כך יפה?
והוא מביט קדימה, אך לא רואה דבר. בסך הכל ילד קטן.
ואני, בצעדים קטנים, מתקרבת אליו. לחיי סמוקות מריצה, ושערי מקיף את כתפיי הקטנות.
אני שולחת יד קטנטנה ומחזיקה בידו, במעט היסוס. נרתעת מהתחושה האמיתית של עורו.
והוא מביט בי בלי לומר דבר. ספק מופתע, ספק מודע. כאילו חיכה לי כאן, כל חייו.
וידי מתהדקת סביב ידו ואני יושבת לצידו על הספסל, והילדים שרצים הופכים למערבולת של צבעים,
והכוכבים שבשמיים נראים לפתע כפנסים, המנצנצים מעלינו.
ואני עוצמת את עיניי, מחייכת חיוך ילדותי, מקשיבה לפעימות ליבו ורוצה להישאר כך לעולם.
יודעת בפשוט של ילדה, כי אני אוהבת אותו.
ואז העיניים נפקחות, והקור חודר לעצמותיי.
אני שוב נערה בת 16. כבר לא לובשת שמלות, כבר לא מפזרת שיער, כבר לא מלאת תמימות.
והדמעות מקצצות כשאני יודעת, כי את המסע הזה עברתי לבד.
ואת האדם שאני אוהבת, השארתי שם, על הספסל עם הילדה שאהב, מחובקים לנצח בזיכרוני, תחת הפנסים המנצנצים.
ואני, בהווה, בעולם המקביל והקר, יושבת על הספסל, תחת אותם הכוכבים,
לבד."
Anna-Mania
3/>
"I will be all right, just give me my time"
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Anna-Mania
