האדמה לחה
הגשם רק פסק
היא צועדת בהיסוס קל
ניטור מהיר מעל שלולית, היא התרטבה רק מעט
הירח נעלם בחשכה
הדממה שלמה
היא צועדת במהירות
כדי לא להיתקל בדבר מה
היא מסתכלת מסביבה
למרות שהיא לא רואה דבר מלבד החשכה
היא ממששת את עורה
רק כדי לדעת שהוא שם
היא מלטפת את פנייה
רק כדי לזכור שזה קיים
היא לבדה
ושום דבר מלבד האפלה
והאדמה היבשה
ששוב נרטבה
כשהדמעה בה פגעה.
מעניין מתי נאהב את עצמנו באמת.
ואני לא מתכוונת אל "היום טוב לי כי השיער שלי הסתדר נורא יפה."
אני מתכוונת אל הדבר האמיתי.
מתי נעצום את עיניינו ולא נסתכל ישר על מה שחסר,
אלא נחייך אל החשכה שבעיניינו העצומות, ננשום נשימות עמוקות ושלוות
ונאמר "טוב לי. פשוט טוב לי כך."
מתי נקום בבוקר בלי תלונות, בלי הרגשות רעות.
מתי נלך ברחוב בראש מורם - לא בגלל החולצה החדשה,
אלא בגלל שאנחנו מאושרים ושלמים עם עצמנו מכדי לעשות אחרת.
אני מנסה לאהוב את עצמי. באמת שאני מנסה.
אבל אני לא מצליחה.
כן, יש שאומרים שאני יפה, ויש שאומרים שאני חמודה, ואפילו אתכן,
שאומרות שאני חכמה (אגב, תודה על זה ^^)
אבל כשאני מסתכלת על עצמי, אני רואה סתם חזירה.
ואני לא שטחית, או אחת שרק המשקל חשוב לה.
אבל פאק, זה משפיע עליי כל כך.
כי אני דוחה את עצמי = אני שונאת את עצמי = אני לא מעריכה את עצמי = ביטחון עצמי בסולייה
וזה בעצם = הרבה הרבה הרבה בעיות נפשיות עם עצמי ועם החברה.
למה קל לי יותר לקבל אנשים אחרים?
יש לי באמת חברים בכל צבעי הקשת. כולם עם בעיות ו"פגמים",
ובכל זאת אני מעריצה כל אחד מהם ומבליטה אצלם את התכונות הטובות שלהם,
אומרת לעצמי "וואו, היא כל כך מוכשרת בזה..." או הוא "כל כך מקסים כשהוא צוחק..."
אבל על עצמי - אני רק מתביישת. רק רואה את הרע כתמרור עצור גדול.
וזה לא קטע של צומי.
של "אוי-יואי-יואי! תסתכלו עליי! עצוב לי! קצת צומי בבקשה!"
ממש לא. להפך. אני שונאת את זה. בגלל זה מלכתחילה פתחתי את הבלוג הזה.
כדי שיהיה לי את הפינה הקטנה וחסרת-השם הזאת, שאוכל לכתוב את כל מה שבליבי, אך לא על שפתיי.
כי כל החברים שלי בטוחים שהחיים שלי ורודים ואני פשוט ילדה כזאת בלי בעיות.
חח. מצחיק.
טוב. קצת הירהורים אף פעם לא מזיק.
אני צריכה ללכת למסיבה. יופי. לא בא לי.
כל הקטע של הביטחון העצמי הנמוך די מוכיח את עצמו.
3>
נוסעת לשום מקום.
ובאמת יש מקום כזה.
Anna-Mania
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Anna-Mania
