אני מרגישה כאילו אני בתוך סיפור רומנטיקה קלאסי. אבל לא של וולט דיסני, אלא של האחים גרים, איפה שבסוף כל הגיבורים מתים.
הסילבסטר היה מוזר.
הייתי עם מישהו שלא אהבתי, ואילו מי שאהבתי לא היה איתי.
חייכתי אליו וניסיתי להיראות כאילו כל זה מאוד מוצא-חן בעיניי, כשבעצם הרגשתי ריקנית ועצובה.
איזו דרך נפלאה להתחיל את השנה, לא?
אחרי שהדייט שלי הלך, ונשארתי עם חברים, והמצברוח די עלה, הטלפון שלי צילצל.
לאחרונה התנתקתי מהאקס שלי והוא שב לדבר עליי עם ידיד טוב שלי - שכמובן סיפר לי הכל.
"הוא הלך למסיבה. הוא השתכר מאוד. הוא מצוברח בגלל שיצאת עם הבחור השני."
הוא סיפר לי. "השיחה נגמרה כשהוא אמר 'היי בנות' ונשמעו צחקוקים ברקע. אני לא יודע מה הלך שם."
הלב שלי, שכבר קרוע לגזרים, נקרע עוד קצת. ניתקתי את הטלפון.
הדבר הבא שקרה זה שהלכתי לחברים שלי ואמרתי "תנו לי עוד שוט. עכשיו." ושתיתי לפחות 8 שוטים.
אבל הטעם הצורב שלהם לא העביר את ההרגשה הרעה שבפנים.
ובסוף התקשרתי אליו, אל האקס.
התחלתי את השיחה רגועה, זורמת. שנינו דיברנו...ופתאום, פרצתי בבכי.
הרבה זמן לא בכיתי ככה. הודתי בעובדה שאני פשוט אוהבת אותו. שאני מתגעגעת לאדם הישן שהוא היה.
אני לא רוצה לדבר על מה שקרה אח"כ.
אבל גיליתי דבר ששבר אותי לחתיכות.
הבנאדם שאני הכי אוהבת בעולם השתנה - וגיליתי שזה היה בגללי.
הוא לא יודע שאני יודעת. אבל הוא סיפר לידיד שלי שביום שזרקתי אותו אז... הוא נשבר.
הוא היה כל כך שבור שהוא הרגיש ריק. מת. ועכשיו הוא עטף את עצמו במסכה שהוא לעולם לא יוריד.
הוא סיפר לידיד שלי שהוא רצה בכל ליבו שארגיש את מה שהוא הרגיש.
חחחח איזה קטע.
מעולם לא הרגשתי אומללה כל כך. טיפשה כל כך. עצובה כל כך.
הלב שלי נפשית כואב. פיזית כואב.
אני נכנסת לדיכאון ושוב לא אוכלת. אין קשר לחילוף חומרים או רצון להרזות.
זה פשוט הרצון לא לחיות כרגיל.
הרצון לפגוע בעצמי כי אני פגועה כל כך.
הרצון להוציא הכל...
אני מרגישה מורעלת.
אני לא אעמוד בזה.
סלחו לי שאין לי פוסטים מאושרים לאחרונה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Anna-Mania
