.. מגלה עד כמה רחוק הוא יכול להגיע." (אלברט אינשטיין)
למדתי כשקשה, או כשמבולבלים, הדרך הכי חכמה למצוא את התשובה (שבדרך כלל תמיד בתוך-תוכך, אך צריכה כמה שעונים מצלצלים כדי להתעורר)
היא על ידי קריאת פתגמים וניבים חכמים. אבל זה גם ממכר.
הגעתי למסקנה מאוד פשוטה. פיספסתי יותר מדי הזדמנויות ודברים בחיים שלי. והמסקנות האחרות שלי לגבי זה: זה כבר לא משנה.
הרי את הזמן אי אפשר להשיב. מה שבוזבז בוזבז ואלו הם החיים. אחרי הכל אי אפשר למנוע את שאי אפשר לצפות... (חח כשקוראים יותר מדי פתגמים
מתחילים לצטט אותם בלי לשים לב).
אני ילדה מאוד בלגניסטית. ולא רק בחדר. גם בראש. מצד אחד אני מוצאת את עצמי ממורמרת על ההגבלות ועל הפספוסים ועל דברים בלתי מושלמים,
ומצד שני אני מגיעה להבנה הפשוטה הזו ש"אין דבר כזה מושלם" זאת טענה לא נכונה. הכל מושלם. הכל. הדברים אמורים להיות בדיוק כפי שהם.
אנשים מתלוננים שאין כסף. אבל אם אביא להם הרים של כסף הם יהיו אומללים, שכן אין להם שום מטרה להציב בחיים (כי הם פשוט יוכלו לקנות אותה).
אנשים מתלוננים שאהבה הורסת. אבל אם אביא להם אהבה קלת השגה הם לא יעריכו אותה, ולא רק זה - בטח ישתעממו ממנה ויזרקו אותה.
אנשים מתלוננים שהם לא רזים מספיק או לא גבוהים מספיק או לא יפים מספיק (חחח במקרה שלי נראה לי זה הכל יחד!), אבל אם כולם היו רזים גבוהים ויפים...
בעצם לא היה דבר כזה רזה, או גבוה, או יפה.
כי אם יהיה רק חושך לא יהיה אור, ואם יהיה רק אור לא יהיה חושך. כך שבעצם..בלי השמנים אין רזים! (שיגידו תודה. פוי.)
בסה"כ מה שאני מנסה לומר בכך שהעולם כן מושלם.
אנחנו פשוט לא מבינים אותו.הכל נראה לנו כמובן מאליו והמוח האנושי אינו מסוגל לקלוט את הפשטות המדהימה של הטבע.
ואם מדברים שוב על פתגמים, איך אמר אינשטיין? "ערמומי הוא אלוהים, אך לא רשע."
בכל אופן, צורת המחשבה האופטימית הזאת עושה לי די טוב. כי ללמוד לקבל את הטבע ואת הדברים כפי שהם ולקלוט כמה
מדהים שיש על מה להיאבק, על מה להילחם, מה להגיד ומה להשיג. אני חושבת שזה הדבר האמיתי הכיפי בחיים, לא הפרסים שמשיגים אח"כ בדרך...
אה ובקשר אליי? אני בסדר. כמו תמיד.
אני חושבת שהצרות היחידות שיש לי הן שאני חושבת יותר מדי. וכבר מתחיל לכאוב לי הראש.
לפחות יש לי חיוך על הפנים. למרות שביום ההולדת הזה הרגשתי זקנה יותר מתמיד, גיליתי פתאום שיש דווקא הרבה אנשים
שאכפת להם ממני, ומי היה מאמין, הם אפילו אוהבים אותי. וההרגשה הזו מחממת את הלב. כשראיתי את כל האנשים שבאו רק בגללי,
וששרו לכבודי וחיבקו אותי עד שכל האוויר ייצא לי מהריאות... ופתאום הבנתי: אז מה עם בחור אחד לא מעוניין בי? אז מה?
למה שאני אשב בחשכה הארורה הזאת, כשסביבי יש אנשים שלשם שינוי כן רוצים בחברתי? צוחקים איתי, ומבלים איתי ופשוט...איתי.
החלטתי להתרחק מבנים. לא עזר לי לצאת עם בנים אחרים ולא יעזור לי לנסות להחזיר את הקודם.
גם גיליתי שהרבה דמויות היסטוריות מעוררות השראה של בנות שהגיעו לגדולות (כמו לדוגמא אליזבת' מלכת אנגליה - שיוצא על זה אגב עכשיו הסרט השני שאני מאוד אוהבת),
הגיעו לגדולות דרך הקרבה - ותנחשו מה הן הקריבו? כן כן. גברים. אהבה.
כי אהבה לדעתי זה דבר מסוכן. פעם הייתי אחת שמנסה הכל ולומדת בשביל הכיף (לא מתמט' או תנ"ך, כן..) אחת שמוכנה לנסות דברים ורוצה לדעת עוד ולהצליח.
ופתאום התאהבתי וכל הדברים האלה נעלמו וכל מה שהיה לי בראש זה בחור אחד מטומטם. מהבוקר עד הערב. לא תודה.
פעם אחת הספיקה לי.
אז מצבי טוב. אני מחזיקה את עצמי בידיים ואני אדם לעצמי.
ובשביל הסיום - כי זה פשוט מגניב - ציטוט אחרון למחשבה!
"אל תחכה, הזמן לפעול אף פעם לא יהיה מושלם." - נפוליאון בונפרטה.
חחח טוב הנה הפוסט הארוך שלכן :)
אוהבת. מאוד.
אני מוכנה להתערב שאינשטיין גם היה מבולגן. מה הפלא שלא לבש גרביים? הוא לא מצא אותן.
Anna-Mania
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Anna-Mania
