אני עדיין לא מאמינה שמחר יום האהבה.
איזה אהבה איזה נעליים. נראה לי האהבה היחידה שאני אקבל בזמן הקרוב זה מהחתולה שלי, וגם זה בתנאי שהיא תקבל את החטיפי דגים שלה.
אני שונאת את יום האהבה ואוהבת את יום האהבה. מצד אחד אני מקללת את עצמי על היותי שוב לבד ומצד שני אני מסתכלת על כל הזוגות
האלה שפתאום מלאים בפרחים וורדים ועם חיוך גדול ואני אומרת...אולי בכל זאת יש עוד סיכוי? אולי זה לא אבוד?
די התנתקתי מכולם לאחרונה. ובאמת הייתי צריכה. ירדתי מהפסים. יוצאת עד מאוחר, משתכרת, מעשנת (ואני אפילו לא אוהבת לעשן),
העיקר לעשות את ההפוך מהנכון - וזה הרגיש די טוב. בהתחלה.
אבל לא כיף לעשות דווקא. כי בסוף רק אתה מפסיד. וחוץ מזה שלקבל כל מני שיחות לא מזוהות מבחורים שאני לא מכירה זה לא מגניב. לא מגניב בכלל.
אחרי הרבה זמן שהתנתקתי חזרתי לחיים. פגשתי שוב את החברה הזאת שהזכרתי בפוסט הקודם. זאתי שהייתה בדיוק כמוני באותו
בוץ תובעני שנקרא אהבה? אז זהו. שהיא ניצלה ממנו כדרך נס. היא נראתה כל כך נפלא.
עם לחיים סמוקות ועיניים נוצצות מהחיים. נדהמתי מהשינוי.
"אני והוא חזרנו!" היא אמרה באושר. "וזה הכל בזכותך!"
הסתכלתי עלייה, מנסה לחבר את המילים. "בזכותי?" צחקתי. איך זה יכול להיות בזכותי? אם יש משהו
שאני מומחית בו זה איך להרוס את האהבה. לא איך להציל אותה.
"את! את אמרת לי לא לוותר! זוכרת?" היא אמרה וכמעט ניערה אותי, "את אמרת לי להיאבק ולהראות
לו שהוא חשוב לי ושאני אוהבת אותו!"
"אה - באמת אמרתי את זה?" ניסיתי להיזכר. (ח'ברה, לא לשתות זה הורס את הזיכרון).
"כן! ואז פגשתי אותו, והוא אמר לי שהוא מפחד לאהוב אותי שוב..הוא מפחד להיפגע."
הסתכלתי עלייה במבט של "ו..?"
"ונישקתי אותו! פשוט נישקתי אותו בלי לומר דבר! אם את לא היית אומרת לי לא לוותר,
אם את לא היית מעודדת אותי בחיים לא היה לי את האומץ לעשות את זה! תודה! זה בזכותך!"
בדרך הביתה תהיתי: איך מצד אחד אני מצליחה להציל מערכת יחסים של אחרים, אבל מהצד השני, כשמדובר
במערכת היחסים שלי, אני הורסת הכל?
ראיתי את הסרט טיטניק שוב. הוא תמיד הופך אותי לכל כך רגשנית. כל היום התהלכתי בלי ממש לדעת לאן.
בוהה באנשים או בחתולים, הולכת בשבילים לא ידועים. אמורה להגיע הביתה, אבל לא באמת מגיעה.
חתכתי לשביל אחד ונעצרתי מול ספסל בודד, בין הרבה שיחים.
פעם ישבנו שם. אני והוא. זכרתי את זה כאילו זה היה אתמול.
אז, בלילה קר שפשוט התחבקנו על הספסל ואני הנחתי את הראש שלי על הכתף שלו. ובפעם הראשונה
מזה הרבה זמן שלא רציתי להיות בשום מקום אחר, ולא הרגשתי מעולם יותר שלמה, כפי שהייתי.
כל כך הרבה זמן עבר מאז.
התיישבתי על הספסל בדממה. קצת נרתעת מהקור של הברזל. זכרתי אותו חמים יותר.
התבוננתי סביבי ולא היה איש בסביבה. מעולם לא הרגשתי כל כך בודדה. כל כך לא שלמה.
התגעגעתי אליו והרגשתי כאילו סכינים חוצים את כל גופי.
לא בכיתי. אבל דמעות בודדות זלגו מהעיניים שלי, ומחיתי אותם מייד, אומרת לעצמי שהכל בסדר.
הכל בסדר. הכל תמיד בסדר.
הגעתי למסקנה האיומה הזו, שאני לעולם לא אמצא את עצמי, ולעולם לא אהיה שלמה
עם עצמי ולעולם לא אהיה באמת מאושרת...בלעדיו. כי רק כשאני איתו אני עצמי ואני שלמה ואני מאושרת.
ורק איתו אני מסוגלת לדמיין את עצמי חייה את החיים, עוזבת את הבית, מזקנת. רק איתו.
ואני מתגעגעת לאהבתו כמו אש הנחנקת המבקשת לחמצן. אני מתגעגעת אלייה כמו שהפרח מתגעגע אל השמש,
וכמו שבחורה מתגעגעת לאהובה.
ואני לא מצליחה לעשות דבר אחר. וגם אם אני עושה, הוא שם, מאחוריי המחשבות. צורב אותי מבפנים.
ואין שום דבר שאני יכולה לעשות חוץ מלסבול. לקוות. לכאוב.
חחח איזה טיפשה אני. עברה כבר חצי שנה, מי יודע, אולי יותר, ולמרות שאני סובלת
ונשברת כל פעם מחדש...אני עדיין מקווה. הלב הוא האיבר הטיפשי ביותר האלוהים המציא (או המציאה. מתאים לבחורה
להעלות רעיון טיפשי כל כך).
אה כן... 'האפי וולנטיין'.
Anna-Mania
חח איזה קטע. ישראבלוג הטיפשים. הרגע בטעות מחקתי את הטבעת שלי, עם 200 משתתפים.
אמממ...אופס? 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Anna-Mania
