כולנו בני אדם
כולנו חיות
כולנו נלחמים
כולנו אוהבים
כולנו חיים
וכולנו מתים.
אדם הורג אדם
אח הורג אח
אבא הורג ילדה
כולנו חיים,
אבל כולנו גם מתים
כולנו נלחמים
וכולנו אוהבים
כולנו פוגעים
כולנו נפגעים
כולנו בני אדם
כולנו טועים
6,000,000
לא משנה כמה אני מתבגרת, כמה אני נחשפת יותר, לא משנה כמה ראיתי או לאן הלכתי...אם זה ל"יד ושם" או אפילו למחנה בהולנד שאנה פרנק הייתה בו,
אני לא מצליחה להבין. אני לא מצליחה לקלוט. לא יכולה להבין.
האנושות אכזרית. כל כך אכזרית. והשואה זה לא העבר. זה ההווה, זה העתיד.
גם היום יש שואה - באפריקה. גם היום יש התעלמות מהרוע, התעלמות מהצדק.
ראיתי כתבה על אדם שמעז לקרוא לעצמו אומן. לקח כלב וקשר אותו, יצירת האומנות שלו הייתה להראות את תהליך המוות, הריקבון. הוא הרעיב
את הכלב, וכשמת השאיר אותו להירקב, וכל זה במוזיאון - לנגד מאות מבקרים.
ואתם יודעים מה הפחיד אותי? מה עשה לי צמרמורת בכל עמוד השדרה? לא שהאומן מטורף ואותו צריך לשים לכל היותר בכיסא חשמלי במיוחד...
אלא שהיו שם אנשים! עשרות ומאות מבקרים! ואף אחד - אף אחד - לא אמר "היי, זה לא בסדר." או "תשחררו את הכלב. גם לו מגיע לחיות", אף אחד
לא התנגד, אף אחד לא הביא לחייה האומללה מים או אוכל...אף אחד.
אני חושבת שיום השואה חשוב. מאוד. לא רק בגלל העוול שנעשה לנו, אלא בגלל אכזריות האדם.
אני חושבת שביום השואה אנחנו צריכים להודות למה שיש לנו, ולא לשכוח מי אנחנו. אם נהיה אדישים, אם נהיה אטומים,
ההיסטוריה תחזור על עצמה. אלפי פעמים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Anna-Mania
