"היה לי אבא חזק. יש משהו מרגיע לילדים בידיעה שיש להם אבא חזק,שהוא ישמור עלי, שאני לא צריך לפחד" (יאיר לפיד)

הייתי בדיוק בדרך צפונה כשחזרתי לאמא שלי מהרכבת אחרי גיבוש לוחמות. יש מן עניין כזה שאם אני רואה יותר משיחה אחת שלא נענתה מההורים שלי אז ישר מהתפכת לי הבטן ואני מתחילה לדאוג. למה? לא יודעת. ככה.

יאנה אבא אתמול קרע גיד ברגל,קרע את גיד אכילס כשהוא שיחק כדורסל. ניתחו אותו בלילה ועכשיו הוא בבית חולים אסף הרופא בשיקום (..)

-אני לא בדיוק הקשבתי למה שהיא אמרה בהמשך שתקתי בתחלה,התחלתי קמתי עם דמעות שעלו תוך שניות והתחלתי לצאת החוצה, מסתכלת ימינה ושמאלה מחפשת איפה במסדרון של הרכבת יותר פנוי, כדי לראות מאיפה אני יוצאת מהר יותר מהרכבת הארורה וחוזרת הביתה. מחניקה וכועסת על אמא על שהיא ספרה לי את זה רק יום אחרי. לא חשבתי על זה פעמיים ולא הודעתי כלום לאף אחד ורק ידעתי שאני עכשיו נוסעת לאבא שלי. פשוט קמתי ועפתי מהתחנת רכבת,רבה עם האחראית על שתביא לי לצאת פה למרות שהכרטיס שלי הוא עד חדרה ופשוט לא יודעת מה אמרתי לה שם והיא רק ניסתה להרגיע אותי , לא יודעת מה היא אמרה שם אפילו, רק ידעתי שאני חייבת להגיע ללוד.עכשיו. מליון מחשבות בראש,לחץ המון לחץ. וזה..זה כולה כלום,רגל,אין סכנת חיים ועדיין אני בטוחה שזה בגלל שמעולם(טפוטפוטפו) לא חוויתי מוות במשפחה,או איזה מחלה, אני לא יודעת מה זה פתאום לאבד מישהו. ופתאום אבא שלי בבית חולים?! מה בית חולים מה?!

שלפתי את הפלאפון,שהסוללה בו נחלשה כמעט לגמרי ועברתי על כל ספר הטלפונים שלי מחפשת מי מהחבר'ה שלי בבית,עושה יומיות שיוכל לאסוף אותי לאסף הרופא.

סאש.

סאש החברה הטובה שלי,מתקשרת אליה כולי דמעות שקשה שלא לשמוע אותן בקול שלי

-סאש,איפה את?

אני עם חברה בעזריאלי.למה?

-יש איזה בעיה רציתי שתאספי אותי מלוד לאסף הרופא.

זה בעיה.

-אוקי אין בעיה.

אומרים שחברים אמיתיים נמדדים בשעות מצוקה,שאם אני אתקשר ב3 בבוקר ואגיד שנתקעתי בסוף העולם הם יעשו הכל ויבואו לקחת אותי.אני יודעת שאם היא הייתה מתקשרת אליי ולא משנה מה הייתי עושה הייתי באה, והיא אפילו לא בדקה אם הסתדרתי. מאוכזבת נורא,ואני חושבת שאני נוטרת לה על זה עד היום, התקשרתי לגרישה.

הוא אפילו לא שאל מה קרה,אמר שיקח אוטו מאיגור ויקפיץ אותי. זה..זה חבר אמיתי.

אסף אותי,כולי בוכה לא שאל לא דיבר,אני פשוט אמרתי הכל, לקח אותי לאסף הרופא,

את הדרך מהחניה למחלקה עשינו כמעט בריצה,מחפשים שואלים,לא יודעת מה המוח שלי חשב באותן שניות,ולא יודעת למה הייתי כלכך לחוצה,רק שמעתי את הצעדים שלי על הרצפה ואת הנשימה שלי מואצת.

נכנסנו לחדר והוא היה בסדר,נראה לראשונה בחיי חלש.

כשהייתי קטנה תמיד אמרתי שאבא שלי היה טייס. למה? לא יודעת, כי תמיד דמיינתי אותו גדול וחזק עם כנפיים גדולות שתמיד יבוא ויחבק אותי. ישמור ויגן עליי. ותמיד פיארתי אותו ואת שמו ואת כל מה שקשור אליו.

כי זה אבא שלי,ואבא שלי תמיד היה אחד מתחת לה'.הוא תמיד סימן בשבילי את כל החוזק והעוצמה בעולם.

ופתאום הוא בכותונת של הבית חולים,נראה זקן בכמה שנים,עייף,כואב, אבל הוא היה בסדר,אפילו נראה רגוע.אבא שלי,הבנאדם שבדמיון שלי לא יכול לקרות לו כלום. למה? כי הוא אבא שלי והוא כל יכול, תמיד בריא תמיד עושה תמיד דואג ומגן ופתאום הכל התפוצץ לי ישר בפנים.