פצעים ונשיקות

אני פשוט מחייכת כשאני חושבת על זה...

מ-ד-ה-י-ם.

אני לא מבקשת סליחה.

מחברים, כן, ברור- למרות שלמען האמת, יותר מתוך מנהג והרגל מאשר באמת. כי כשאני מרגישה שאני פוגעת במישהו, כשאני מרגישה שמשהו השתבש בגללי, אני אוטומטית מבקשת סליחה. "מצטערת" זו אחת המילים היותר נפוצות בלקסיקון שלי.

ובכל זאת, אני מבקשת סליחה, כי יכול להיות שפיספסתי דברים- בעצם ברור מאליו שפיספסתי, כל מיני פגיעות קטנות, שאולי בשבילי לא נראו קירטיות אבל לאנשים אחרים הם הציקו.

אז כן, סליחה לכל מי שנפגע ממני ולא קיבל את ההתנצלות שלו עד עכשיו. סליחה שרק עכשיו אני מתנצלת.

אבל סליחות, יום כיפור, הכל... זה מיועד לסליחה אחרת, אני חושבת.

זה לעשות חשבון נפש עם עצמך, לקבל החלטות וכזה.

והאמת? לא מדבר אלי במובן הזה.

כן, אני מתפללת בכוונה אמיתית בבית הכנסת, ומתחננת לסליחה מאלוהים, שבבקשה ירחם עלי אפילו שהייתי כזאת כלבה לפעמים, ואני מרגישה התעלות רוחנית וחידוש והכל,

אבל מעצמי ומהחיים שלי- זה סיפור אחר.

אני מבקשת סליחה בכל יום.

או בניסוח אחר,

כל יום אני מקבלת החלטות חדשות.

אני עושה עם עצמי חשבונות נפש בערך פעם בדקה.

אני מצטערת ומתחרטת על דברים שעשיתי בלי הפסקה.

אני רוצה לשנות דברים.

כל בוקר אני קמה למציאות שאני רוצה להפוך לטובה יותר.

אני לא רואה לנכון להפוך דווקא את היום הזה ליום שבו אשתנה ואהפוך לבנאדם אחר.

זה תהליך שאני ממשיכה, שאני מוכרחה להמשיך, וזה לא יקרה בין רגע.

היום אני רק אבקש ביתר שאת ותשומת לב מאלוהים שיתן לי את הכוחות להמשיך ככה.

שיעזור לי לקום גם מחר ולנסות.

והיום אני מחשבנת נפש בדיוק כמו כל יום אחר....

רק שעכשיו גם אסור לי לשטוף ידיים P=

צום מועיל וקל לכולם,

גמר חתימה טובה והרבה אהבה ממני.