שבת צמרת.
היה כיף.
היה שונה.
כלומר, לא שונה ממה שציפיתי שיהיה. ולא שונה מאיך שצמרת בדר"כ.
אבל זה עשה לי קצת... נו, להיות שוב עם החברים הישנים והצחוקים הישנים וכל... הסחות הדעת האלה.
כן. זה מה שזה היה. הסחת דעת אחת גדולה.
אני לא יודעת עם זה עזר,
אבל היי- חייבים להמשיך לשחק את המשחק. גם אם כלום לא יהיה בסדר, אני הופעתי שם והראתי נוכחות והראתי שאני שייכת,
ולהם זה כנראה משנה.
וזה גם יכול לשמור עלי קצת שפויה לפעמים, עד כמה שאי השפיות שולטת שם...
אני במחזור ואני שונאת את זה ><
נמאס לי.
נמאס לי להיות מבולבלת,
נמאס לי להגיע למסקנות ונמאס לי להתחרט אחרי שתי דקות.
נמאס לי לשלוח לאנשים רמזים לא נכונים שלא רציתי לשלוח,
נמאס לי שאנשים יודעים על זה יותר ויותר,
נמאס לי לחפור בזה.
אין לי כח להחליט. אין לי כח להתלבט.
אין לי כח אפליו להסתיר את זה יותר. אז אני כותבת בבלוג.
עוד החלטה שאתחרט עליה אח"כ.
נמאס לי לחשוב שהנה, הבנתי מה קורה, ואז להיות ליד אנשים אחרים ופתאום לחשוב אחרת.
נמאס לי לנסות להתפשר, ולנסות להבין אם זה טוב לי להסתובב בחברה כזאת או אחרת.
לא רוצה לחשוב שנתיים לפני כל משפט שיוצא לי מהפה, ובכלל, לא רוצה לחשוב.
נשבר לי כבר שכל שניה אני בטוחה שיש לי הסבר ותירוצים והגדרות להכל, שאני ספציפית ככה וככה. לפעמים אני פשוט אומרת לעצמי "מה הבעיות שלך? פשוט לכי על זה וזה וזה ותפסיקי לחפור. זה לא צריך לדרוש כל כך הרבה מחשבה". ואז קול אחר מוסיף, "כן, אבל..."
ולפעמים אני פשוט שואלת, "למה?"
"למה אני?"
עריכה :
אני לא מאמינה שזה כל כך אכזרי. עד שנגמלתי, והשתלטתי, והבטחתי וקיימתי,
ועד שהצלחתי.
אני נכנסת שוב קצת לדיכאון, או שאולי חברים שחושבים ככה מכניסים אותי אליו בכח- זה לא משנה.
אבל זה כנראה קורה.
וזה בטח רק איזה תסמונת מחזור מוזרה או משהו. הלוואי.
אני צריכה לישון.
לילה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
