פצעים ונשיקות

אני שונאת אותך. אני שונאת אותך אני שונאת אותך אני שונאת אותך.

אני שונאת אותי.

אני שונאת להיות ככה. אני שונאת מצבי רוח. אני שונאת את העולם הזה, שנגרר ונגגר ונגרר סביב עצמו,

אני שונאת את העולם הזה שבכלל מכניס אותנו לסיטואציות כאלה, אני שונאת שהחיים זורמים, אני שונאת שכל בוקר השמש זורחת והכל חוזר על עצמו,

אני שונאת להתמלא כזאת מרירות על הכל.

אני שונאת את המציאות הזאת. אני שונאת לכאוב מבפנים. אני שונאת להכאיב מבחוץ. אני שונאת להתמלא אלימות שכזאת, שכל כך לא אופיינית לי. אני שונאת את התקפי הרצחניות האלה. אני שונאת לפגוע בעצמי. אני שונאת לחתוך. אני שונאת לשתות.

אני שונאת לדבר לעצמי ברחוב, להגיד את כל מה שרע. אני שונאת לרצות לרוץ ולא להיות מסוגלת. אני שונאת לבכות מבפנים. אני שונאת להיראות מדוכאת, ואני שונאת את מבטי הרחמים האלה ושאלות ה"הכל בסדר?". אני שונאת להיות כלבה, ומה לעשות שכזאת אני, ואני שונאת להיות הכי מוזרה כי ככה אני חייבת. אני שונאת את כל הפוסט הזה בכלל.

אני שונאת לשנוא.

בא לי להרוג אותך, אותי, בא לי להכאיב לך, להכאיב לי, להכאיב לכולנו.

אני רוצה להתנפל עליך, לדפוק לך את הראש הריצפה, לתקוע בך סכין - לא, זה יגמר מהר מידי.

אני רוצה לתת לך אגרוף, ועוד אחד, לקבל מכות בחזרה, ללכת מכות על החיים האלה, אני רוצה לפרוק עלי ועליך ועל העולם הזה את כל התיסכול שמצטבר,

אני רוצה להיות אלימה לשם שינוי.

נמאס לי, פשוט נמאס, מישהו צריך לשנות פה משהו.

אני רוצה פשוט לבוא ולטלטל את כולם מתוך מציאות הזאת, לנער אותם, ואם ממילא לכולם כל כך כואב אז אף אחד לא ירגיש כשנחבֱט בדפנות.

בא לי לקרוע לגזרים את העולם הזה, מה רע, שירגיש גם הוא קצת כאב פעם.

בא לי לצעוק, לצרוח, לבעוט, לבכות, להכות, לקלל, לצחוק,

בא לי להוציא את הנשמה החוצה ושכולם יראו.

בא לי להשתגע ולהתחרפן, לצאת מדעתי באמת, סופסוף זה לא יהיה רק בתוך הראש שלי.

בא לי כבר שיגלו אצלי את הסרטן הזה שבטח מתבשל,

בא לי שיהיה לי שוב משהו אמיתי לבכות עליו.

כי הכי מטופש זה שהכל בסדר, ובכל זאת בוכים על זה.

אביטל, סליחה שאני לא מסוגלת להגיד דברים כאלה בטלפון. את מדהימה ואני כלכך אוהבת אותך, אבל זה סוג הדיכאונות שמשחררים או ככה או בהתאבדות, קצת קשה לבכות על פסיכולוגיה דפוקה.