פצעים ונשיקות

ופתאום היה לנו השיר שלנו.

 "זוכרת?" שאלת אותי. הושטת לי יד, ונסחפנו איתו. בלי לדעת, בלי לזכור, כאילו הוא סימל הכל מאז ומעולם. וזוכרת, אז, לפני שנים, כשעוד היינו בתיכון, ולא ידענו שכל זה יבוא?

 היינו סתם עוד זוג ילדות מתוסבך, עם הבדיחות שלנו והריבים שלנו והציפיות לעתיד... אוי, כמה תוכניות לעתיד שהיו לנו אז, וכמה לבטים, ואיך לא חשבנו שזה יגמר ככה.

 והשיר הזה, הוא היה במסיבה ורקדנו לצליליו, הוא התנגן ברחובות העיר שלנו המטונפת, בסמטאות, השיר הזה שהתנגן סתם כך כמו כל השירים, שרקד בנשמה.

 זה היה אחד מאותם המוני שירים, מהסוג שכששומעים ברנדומליות ברדיו מרימים מבט ידעני, מחליפים חיוכים, ובראש- אותה המחשבה.

 והוא התנגן במקרה גם בחתונה, ושמלות לבנות הסתחררו, תמימות של גיל ה20,

 כמה עברנו מאז ביחד.

 ואז, כשהתבגרנו ביחד וחווינו הכל בשותפות, השיר הזה חלף שם, נארג לתוך החיים כמו כל שאר השירים. ליוה אותנו. אלו החיים שלנו.

 "זה השיר ההוא, שלנו". אף פעם לא חשבתי שזה יגמר בשיר הזה דווקא, שזה ההוא הספציפי. שהוא יבחר.

ורקדנו, עיניים נעוצות זו בזו, חודרות עמוק לנשמה.

שולחת את היד לכבות את הרדיו, ומתהפכת להירדם. לא בוכה.