כבר שכחתי איך זה.
ללכת לישון עם חיוך על הפרצוף, להחניק צחוק כבוש בכרית, לקבור את הראש מתחת לשמיכה כי טוב.
וכיף.
והיה טוב.
אולי אני באמת צריכה להתגבר?
הרי אחרי הכל, כלום לא יצא.
והתגברתי חלקית ובלה בלה.
השאלה היא איך ממשיכים.
הרי כשאנחנו התחלנו, כל מה שהיה לי זה לב שבור. וביחד תיקנו אותו, ביחד נרפאנו,
ולכן כל כך הרבה ממנו בעצם שייך לך.
ועכשיו פתאום חשבתי,
איך אני יכולה להתקדם?
אני מסתכלת על הצמיד שנתת לי. הצבעים שלו כל כך מיוחדים.
אני חושבת שיהיה טוב.
אני אנסה להמשיך, ואולי בהתחלה זה יהיה כמו שהיה איתך- לא אמיתי יותר מידי, זר, שונה. זה יהיה כאילו ניסיון להתחלה חדשה.
ואם אני אתמיד, בסופו של דבר יצמח מזה משהו שעוד לא היה לי. משהו מיוחד.
אולי ככה זה אמור להיות.
אולי אף אחד לא סיפר לי שכשמתגברים ביחד, בעצם מתחברים תוך כדי.
השלמתי עם העובדות לגביך. כבר די מזמן, למען האמת.
וחשוב לי לציין את זה, כי אני באמת נשמעת אובססיבית כשבעצם כבר למדתי לחיות עם זה וכיף לי סתם ככה.
אני מקווה שאני מוכנה לעבור את זה. שאני לא אפגע במישהו אחר. פתאום הבנתי מה כל כך הפחיד אותך בהתחלה. שאם זה לא אמיתי, מה יקרה אם זה יאלץ להיגמר? איך אני אחיה עם זה?
ואם אני אגמור את זה כמו שזה נגמר איתנו? בגלל סיפור שלא נגמר, למרות שבעצם כבר הסתיים לפני חודשים?
ובכלל, זה... יהיה שונה ממך.
אתם לא אותו הדבר. אני לא בטוחה בכלל שזה מה שאני רוצה. אבל אני יודעת שזה יעשה לי רק טוב אם זה יצליח. אז שווה לנסות, לא?
בהצלחה....
אוהבת, את כולם, המונהמון.
ובבקשה אל תבקשו פרטים,
כי בינתיים אין.
זה כל כך סוג הפוסטים שאני מתלבטת אם לפרסם. ועדיין לא שלמה עם זה שפירסמתי.
נחיה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
