אם אני כל כך מגעילה, למה את בכלל חברה שלי?
אני חתיכת בנאדם מעצבן, מעצבן מעצבן.
אפילו זה שאני מתלוננת ואומרת את זה מעצבן. עוד יותר.
דווקא.
אני לא החלטית, אני מדברת כמו ילדה בכיתה ג', אני צוחקת על שטויות ויש לי חוש הומור דפוק, אני נראית כמו תחת ודוחה להתסכל עלי, שלא לדבר על לעמוד לידי, קרוב אלי. אני לא מושכת בשיט. אני כלבה וחברה מזעזעת מאחורי הגב של אנשים לפעמים, אני דרמה קווין שזה מטורף ועושה סצנות מכל דבר, אני חיה בסרטים,
אני מעצבנת לך תחיים. אני מעצבנת לי תחיים.
שום דבר לא הולך נכון.
והכי גרוע? שבנוסף לכל זה,
יש לי ביטחון עצמי השואף לאפס.
אני דורשת צומי נון-סטופ, וכשלא מקבלת אני מתחרפנת ונעלבת. והאנשים שכן מודעים למצב הביטחון העצמי שלי- או שהם ממש מתקשים לרדת עלי כי הם מפחדים שאני אלך להתאבד או משו, או שהם דורכים על זה בכוונה.
אני נדושה בטירוף וממש חופרת. אבל ממש חופרת.
למה את מדברת איתי? למה את גוררת אותי כמו איזה חתיכת זבל בחיים שלך,
כמו מסטיק שנדבק לנעל?
אני אבין אם תלכי ותנתקי איתי קשר. זה רק מגיע לי.
יש אנשים שכבר עשו את זה. היא הבינה שאני דפוקה. וההיא הבינה שאני חסרת ערכים. וההוא הבין שאני משעממת.
אני לא אמורה לחיות בכלל.
ואני כל כך רוצה לשבת ולבכות על זה, ושיחזיקו לי את היד וישקרו לי על כמה שאני מדהימה ולא מעריכה את עצמי,
וכמה שאני ממררת לעצמי את החיים ומרעילה את המחשבות שלי וכל זה,
אני רוצה שישקרו ויחמיאו לי רק כדי שאפסיק לבכות, אני רוצה לגרום לאנשים לבכות שוב בגללי.
אבל אין למי לרוץ.
הרסתי לעצמי את מערכות היחסים היחידות שהיו קרובות לזה.
או ששכחתי מאנשים, נטשתי אותם, או שנצמדתי כמו עלוקה, כמו קרציה לוריד.
ואז אני שוב שואלת, אז למה את לא פשוט מנערת אותי מעליך?
אני יודעת.
זה רק גורם לאנשים לשנוא אותי יותר.
איך אפשר לאהוב מישהו בלי ביטחון עצמי? זה כל כך מטריף. לשבת כל היום ולנחם אותו וללטף לו את האגו, זה דוחה. זה משעמם ונמאס מאוד בקלות,
ואז בכלל מנתקים קשר.
אבל אני בטח אקבל מחר או משהו כזה, אז אפשר להאשים את זה כביכול על המצב ההורמונאלי והPMS ,ובינתיים אני שומרת לעצמי את הזכות להתנהג כמו חולרע בכיינית כמה שאני רוצה.
אז הנה לכם.
אני מזעזעת ופייס איט.
ואני אוהבת אותך. מה קרה פה?
אל תגיבו.
זה יעבור עד מחר בבוקר.