היא בכתה לי על הכתף.
הדמעות שלה טיפטפו, נשרו אחת אחת והרטיבו אותי בכאב שלה.
למה אני לא יכולה לעשות את זה?
למה הכל ממשיך כאילו לא כלום?
אני שוברת, לא נשברת בעצמי. אני מאבדת לאט לאט את כל מה שהיה חשוב לי פעם.
והייתי בוכה על זה, באמת שכן. הייתי מראה לך כמה כואב לי.
אתם פה לידי ואפילו לא יודעים.
למה שתדעו? טוב לי. באמת שכן.
אבל למה אין טוב בלי רע?
היא בכתה לי על הכתף.
היא בכתה ואני המשכתי להעמיד פנים שאני חזקה.
הלכתי לכתוב במקום זה, אני כל כך צפויה.
נדמה לי שככל שאנשים מפחדים יותר מעצמם, הם מתפרעים יותר כלפי חוץ, מנסים לאבד שליטה כביכול.
הם מפחדים לגלות מה קורה כשמשאירים אותם לבד.
אני מפחדת.
מסתובבת כל היום עם דמעות בעיניים. לא מסוגלת לדבר על זה עם אף אחד. בוחנת את כולם, עוברת בראש על רשימת המועמדים- וכולם נכשלים. טעות במספר.
רציתי לדבר על זה איתך. ומשום מה- לא.
אולי כי את לא באמת רוצה.
והמורה שלי.
כל כך פשוט. לוקחת אותי הצידה, מגישה לי את התעודה.
"עדי, מה קרה?", ואני נשברת. בוכה.
היא אמרה שנדבר על זה מחר. מי יודע מה יהיה מחר?
ודווקא לה רציתי לספר. רציתי להגיד לה שכואב לי, שאני עושה דברים מטומטמים, ושאני רוצה לעשות דברים עוד יותר מטומטמים, להמשיך. שטוב לי להיות מטומטמת. רציתי שהיא תסביר לי את החוסר הצדק מהשווע הזה. רציתי מבוגר שיבין ויתמוך.
ההורים? איתם מערכת היחסים שבורה. אני לא אבוא אליהם יותר כנראה ואספר להם מה קרה איתי, אולי פשוט כי שיקרתי להם כבר כל כך הרבה שיהיה לי קשה להביא משהו אמיתי פתאום. הכל מורכב ממסכת של שקרים, ואני מפחדת לאכזב אותם. כאילו שלא איכזבתי מספיק.
אולי זה מצב הרוח. אבל אני בספק.
מצב רוח בדר"כ לא משנה כל כך הרבה דברים.
והחיים שלי השתנו ללא ספק.
כל החיים האלה. מי אירגן לי אותם בכלל? מי ביקש את זה?
לא יכולתם לחיות בשקט בלעדי?
גם הדמעות שלי נשרו. על השולחן, בשקט בשקט, היום בשיעור כימיה.
אף אחד לא ראה, אף אחד לא ידע. ניגבתי מהר, שמרתי מתחת לעיניים.
נמאס לי לשתוק.
אני לא יודעת מה לעשות מעבר לכאן.
הייתי בטוחה שהיום זה יפתר. הייתי כל כך קרובה לסיים את העסק המסריח הזה.
היום ה 7.12 , אתם יודעים מה זה אומר?
רק ניסיון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
